דווקא עם ג. הבכור הגיוס היה לי מסובך וקשה יותר.

מרובה רגשות שלא ידעתי כל כך מה לעשות איתם (ואז כתבתי    אותם. כמובן).

עם א. הצעיר הדברים זרמו להם במין סדר פנימי שלהם.

החלטנו (הוא ואנחנו איתו) על הקדמת הגיוס, פעלנו בהתאם והיו לנו ארבעה חודשים לחכות.

המון המון המון המון המון זמן.

נכון?

נכון.

אלא שלזמן יש את התכונה הזאת שהוא עובר ומהר יותר מכפי שחושבים ומצפים והנה, אנחנו כאן.

יומיים לפני הגיוס.

וכאן, במקום הזה, עלו התחושות שכתבתי עליהן אתמול כי מרוב שזרמתי עם הדברים ועם הימים הדחקתי ועצרתי את הדברים שאותם לא רציתי לחשוב.

וכמו תמיד, באו הגוף והנפש להזכיר לי את שלא רציתי לזכור.

וכמו תמיד, עצם הכתיבה כאן וקריאת התגובות והחיבוקים, כבר עשו חלק נכבד מעבודת ההתמודדות ואת החלק השני כבר יכולתי לעשות, ביני לבין עצמי לאורך היום כולו.

א. הצעיר ואנחנו רואים את הצבא כמנוף לשינוי.

לא ברור לנו מה ואיך יהיה השינוי אבל אנחנו אופטימיים יחד עם סוג של הכרת המציאות הצבאית כמו שהיא.

השרות של א. הצעיר יהיה שונה לחלוטין מהשרות של אחיו הבכור (שמשתחרר בחודש הבא) ולו רק מעצם העובדה ששניהם אנשים שונים ובגלל ההסטוריה הפרטית של א. הצעיר, שרות שבהחלט יתן לי לישון שינה רגועה יותר בלילה.

ויחד עם זאת, הכל בלתי צפוי והכל יכול להיות.

ועם הדאגה ישנה גם ההתרגשות של עוד מעבר בחיים, של עוד מדרגה שעולים בה, של סוג של גאווה,  או כמו שהייתי אומר לא. הצעיר כשהיה ילד קטן:

תראה כמה גדלת והתפתחת.

תראה.

אוהבת אותו כל כך.

(ותודה על המילים המעודדות מאתמול ).