ישראלים, כמו ישראלים.

כמו בנתב"ג עם הקריאה האחרונה לטסים  שנתקעו בדיוטי פרי עם עוד קופסת סיגריות/וויסקי/קוסמטיקה/צעצועים/נעלי ספורט, כך גם בלשכת הגיוס, יש את אותם אלה, שחייבים לקרוא להם באופן אישי כי כולם מחכים רק להם.

אלא שבניגוד לטיסה מנתב"ג , כאן האוטובוס לא יצא בלעדיהם , הנסיעה היא למרחק של 500 מ' בלבד אבל המקום הוא  הכי רחוק מכל קלאב אפשרי בטורקיה, אפילו שהכל שם, כלול.

אז לאחר שהמאחרים הגיעו, וטקס שפיכת המים  ההזוי להפליא  על ידי חלק מההורים (אני מקווה שלפחות השקיעו במים קדושים מקבר הבאבא סאלי ), שהאוטובוס עבר לפני שסגר את דלתותיו  אפשר לומר שא. הצעיר כבר כמעט שלוש שעות, חייל.

והיתה התרגשות.

וגם דמעות (שלי, כשראיתי את השם שלו על הלוח האלקטרוני וגם של ג. הבןזוג)

חיבוקים ונשיקות

ובסוף אמרנו שלום, והוא נסע לדרכו,

ובעזריאלי, לפני שעליתי לרכבת קניתי לי גביע ענק של גלידה מתוקה/מרירה ואכלתי אותו

במין תאווה וצורך פנימי

עמוק.

עכשיו נחזור לחיות את היומיום (ולספור את הימים... ).

(וההלם הראשון היה כאן, לפני ארבע שנים, כמעט).

*****************************

עדכון 22.00.

א. הצעיר התקשר.

נשמע כמו חייל שהתגייס הבוקר אמור להשמע:

מבואס והמום ובאופן כללי לא מבין לאן הוא נפל ולמה הוא צריך את זה.

וכששמעתי את המילים , ובעיקר

את הקול,

נרגעתי.

כי ידעתי שהוא בסדר, ויהיה.

וכך גם אני, חוץ מהעניין הפעוט של געגועים...