שעה! שעה לקח לי להגיע מתל אביב הביתה, באחת הערים הסמוכות...

באמצע הלילה.

דרך של מקסימום 20 דקות בכבישים ריקים ופתוחים, לקחה לי שעה תמימה...

זה התחיל בפקק בלתי צפוי ומאוד לא חביב שהתפתח במהירות ממחלף וולפסון דרומה...

בזמן האחרון, מתרחשת בלילות פעילות קדחתנית בכבישי ישראל המתמלאים עם רדת הליל,  בקבוצות קבוצות של פועלים ומכונות משחית גדולות , שכמו עדת נמלים עמלניות תופסות קטע כביש ומתחילות לעבוד בו במרץ רב, דבר הגורם לפקקים ארוכים , בלתי צפויים ולגמרי לא משמחים בשעות שהנוסעים בכביש היו מעדיפים להיות כבר במיטתם המוצעת ולא לבהות באי אילו מכבשים המיישרים בדיוק עכשיו את האספלט הטרי או משהו כגון זה...

ואחר כ 20 דקות של זחילה בפקק כשהדרך נפתחה ויכולתי שוב להאיץ ולשייט בכבישים הריקים ,  הסחת דעת מסויימת  גרמה לי לפספס, בפעם הראשונה מאז שהכביש הזה קיים, ולמעשה, בפעם הראשונה בכלל,  את הפניה לכיוון הבית, ולנגד עיניי הנדהמות  נאלצתי להמשיך בכביש המהיר עד לעיר השכנה, מרחק 10 דקות תמימות נוספות, ושם, לעלות על המחלף ולחזור באותה הדרך עד שהגעתי לחוף מבטחים, לביתי ומבצרי...

מצד אחד, אני תמיד שמחה להזדמנות לתת לאופל הטורקיזית שלי את האפשרות להריח קצת אוטוסטרדות ולהרגיש איך זה כשהמנוע טס במהירות של 110 קמ"ש, מצד שני, טעות כזאת  בארה"ב למשל, היתה עולה לי כנראה בהרבה יותר ק"מ ודקות נסיעה...

ואיך כל זה מתקשר לאשמתו של ישרא?

כי הסיבה להסחת הדעת היתה הפוסט שרץ במחשבתי  על  פגישה ושיחה ארוכה בבבית קפה רחוב סואן במרכזה של עיר , על שולחנות עגולים וכסאות שפניהם לרחוב כמו בפריז ואנשים יושבים שם במין נונשלנטיות רגועה  על כוס קפה , כוס יין,  סלט או מאכל קל אחר, על רוח צעירה שנושבת במקום ועל רוח בריזה קרירה שבאה מהים ומלטפת את פני האנשים שברחוב...

על זה רציתי לכתוב ובגלל זה הכל קרה...

את פאתטית פמה...פאתטית עד דמעות...