הם פשוט לא מבינים למה אני עושה להם את זה...למה זה מגיע להם...

במשך שנים רבות כל כך אף אחד לא הטריד אותם, גכמעט לא התייחסו כלל לקיומם, ליכולות שלהם  ופתאום, בבת אחת הם נדרשים לפעילות מקסימלית ומאומצת...

והם לא שותקים...

לא ולא, הם לא מאלה שמקבלים בשקט ובהכנעה כל מה שמחליטים עבורם.

כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם, כשהם צריכים פתאום לשנות את שגרת חייהם הכל כך שקטה , איטית וכמעט לא מורגשת, הם צועקים...

ולצעקות מצטרפים גם אלו שכן פעילים בימים כתיקונם אבל פתאום נזכרים שהיום דרשו מהם יותר, וכל זאת בלי להכין אותם, לדבר, להסביר, לתת אולי פיצוי כלשהו על מאמץ יתר...

וכך כמו קבוצת תינוקות שאחד מתחיל לבכות וכל השאר מצטרפים אליו, אחד אחר השני במקהלת צלילים קקאפונית, צועקים חמס כל שרירי גופי לאחר האימון הראשון בחדר כושר...

הכל עדיין מאוד חדש לי.

התחושה מעורבת.  עוד לא ברור לי איך אני מרגישה עם הדברים.

לא יכולתי לחשוב על דברים ביני לבין עצמי כמו שאני אוהבת לעשות בהליכות שלי.

חלקים בגוף מתחילים להתפס לי...

אבל היתה מוסיקה סוחפת, ראיתי קטעים מהטלנובלה "מיכאלה" , למדתי לספור עד חמש עשרה (אני מתארת לעצמי שעם הזמן אלמד לספור גם הלאה...), המדריכים חמודים ובכלל, זאת התעסקות טהורה בעצמי, ומה יכול להיות רע בזה...?

2 ק"מ הליכה.

10 ק"מ אופניים.

עשרות דחיפות, הנפות וכל מיני לחיצות לאימון שרירי חזה וזרוע אחורית.

45 כפיפות בטן.

זאת תחילת הדרך. נראה לאן אגיע...

ולא תארתי לעצמי עד כמה קשה לכתוב עם ידיים רועדות משרירים תפוסים...

סוף שבוע של אורחים היום בערב ללזאניה (איך אני אכין אותה בידיים רועדות , לא ברור לי...), סלט , יין טוב וטקס פתיחת האולמפיאדה ומחר בבוקר  נסיעה לדרום, לבקר את ג. הבכור שהחל קורס מכ"ים (רציתי לטגן לו שניצלים [אמא משקיענית ], אבל הוא ביקש שנביא לו מקדונלדס...).

שבת שלום חברים יקרים, שבת של עצלות נעימה בימים של שיא הקיץ...

פמה בידיים רועדות...