יש משהו נהנתני, במובן הבסיסי והטהור, וללא בושה בקניון רמת אביב...

שעת ערבית, כפי שנקראות השעות הללו, שכבר מאוחרות מלהקרא שעות אחר צהריים ועדיין מוקדם מלהיות ערב מלא...השמש כבר מאדימה במערב והאור  הארצישראלי החזק והבוהק הופך לרך ועדין יותר וכמו מלטף את הבניינים והאנשים שהולכים בינהם...

ריח של קפה חזק וטוב עוטף את הנכנסים לארקפה .

המקום שוקק אנשים שעל פניו נראים כמכירים את החיים מהצד היותר נוח שלהם, שותים את הקפה המוקפד שלהם עם עוגה  או סלט קטן ליד , בישיבה נינוחה של אנשים שברגע זה כל זמנם בידם...

יש משהו בפניה של האישה המטופחת  שעומדת לידי ומחכה למילוי הזמנה של קפוצ'ינו ועוגה, שמזכיר מקומות רחוקים מימים עבָרו...

מקומות בהם ישבו בשעות האחר הצהריים , לאחר השלאפשטונדה (שנת הצהריים) , בבתי קפה שלאורך הרחוב הראשי ושתו קפה עם שלאגזאנה (קצפת) בכוסות חרסינת רוזנטל דקיקה בשפתיים מכווצות ואצבע מורמת בעדינות למעלה, בלי לוותר על פרוסה מעוגת הזאכרטורט המסורתית...

יש משהו בקניון רמת אביב שהוא אולי לא ישראלי לגמרי...