| 6/2003
זה היה חג וסופ"ש של מפגשים
עם אנשים, משפחה ונסיונות התחמקות, מוצלחים פחות או יותר, מהפקקים שבדרך  ...
זה החל עם הנסיעה לצפון בערב החג.
לקחנו את היום בנחת והחלטנו לנסוע אחר הצהריים כשהפקקים ירגעו... ירגעו? מתי בדיוק? אחרי 18.00 הם היו עדיין בשיאם...הבנו שאין ברירה ואם אנחנו רוצים להגיע עוד באותו הלילה, אז כדאי לצאת...
הגענו לאחותי בסביבות 21.00 (שעה יותר מהרגיל לנסיעה אליה), פגשנו שם חברים ותיקים שלהם מהישוב בו הם גרים, אנשים שעד עתה שמענו עליהם ועל דברים שהם עושים ביחד והפעם הזדמן לנו להכיר אותם.
היה טוב. כיף.
אוכל טוב, אנשים מעניינים, אוויר צלול וקריר של הרי הגליל, קולות החתונה מהכפר הבדואי הסמוך , האורות של הישובים בסביבה, דיבורים וצחוק...
פגישות כאלה, עם אנשים שאני לא מכירה היו , פעם, מפחידות אותי מאוד. הייתי עושה הכל כדי להימנע מהן, ואם כבר הייתי משתתפת, אז רוב הזמן הייתי מרגישה מעונה, שותקת ומחכה שזה רק יגמר...
היום מפגשים עם אנשים, מוכרים ולא מוכרים, זה אחד הדברים שמרתקים אותי (רגע, זה לא מה שלמעשה קורה כאן, בישרא...?)
למחרת, ביום שישי, נסענו לרמת הגולן, כשגיסי שיצא לפנינו מכוון אותנו איך להתחמק מהפקקים שכבר היו די גדולים.
כשהתחלנו לעלות לרמה, ג. נהייה שקט. כך זה תמיד.
הרמה היא חלק ממנו כמו האוויר שהוא נושם ואני ממש מסוגלת לראות את המחשבות רצות אצלו בראש: כאן היה... ושם עשינו... וזו הדרך ל...
הרמה כבר צהובה, רוב הירוק של החורף כבר התייבש, אבל מאגרי המים, שבשנים האחרונות היו ריקים כמעט לחלוטין עדיין מלאים והזרימה של הירדן, חזקה וסוחפת...
(דרך אגב, סיפור מעניין שאולי הוא בכלל מיתוס: רוב הצמחיה ברמה היא עצי אלון ושיחים. למעט מוצבים סורים לשעבר ששם יש עצי אקליפטוס. הסיפור הוא שאלי כהן - המרגל שלנו בדמשק - היציע לראשי הצבא לשתול במוצבים עצי אקליפטוס כהגנה מפני השמש, ועל ידי כך למעשה סימן את כל המוצבים ברמת הגולן, דבר שהקל מאוד על צה"ל וחיל האוויר במלחמת ששת הימים...).
הגענו. נפגשנו, התחבקנו, התנשקנו, אכלנו (הרבה וטעים), דיברנו, קטפנו דובדבנים (הרבה, מובן שלא יכולתי להתאפק וחזרתי עם שקית עצומה...), היה כל כך טוב לא רצינו לקום וללכת...גם המחשבה על הפקקים בדרך השאירה אותנו עוד ועוד...
בסופו של דבר, ב 19.00 יצאנו, תוך כדי תמרון בין הפקקים , הגענו הביתה לאחר 4 שעות...
עייפים אך מרוצים....
אתמול שמעתי בבית את הטירוף שהיה בכבישים...
היה לי טוב.
הרגשתי רגיעה, יכולת לחוות ולהנות ממה שאני עוברת, להיות עם אנשים, להיות עם ג. , להיות איתו....לא לחשוב כמעט על ד.
לא לחשוב כמעט על ד.
והיה לי טוב...
זה הביא אותי אתמול למחשבות , לבדוק דברים בתוך עצמי, עם הרגשות שלי, התחושות, עם הרצונות שלי, עם המקום שאני נותנת לקשר בחיי, המקום שאני רוצה לתת לקשר איתו בחיי ...
כבר כתבתי, יום ראשון הוא לא יום להגיע להחלטות, אצלי לפחות... אבל אני רואה איך דברים מתגבשים בתוכי, איך הם מופיעים בצורות אחרות ממה שהייתי רגילה, איך אני מתנהגת אחרת...בלי להחליט...עדיין...
וכמובן, יום ראשון כמו כל יום ראשון, אני בסדר גמור, זה רק מצב הרוח שלי שיצא היום לחופש...לפחות אני יודעת, או מקווה, שמחר הוא יחזור...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
