קניתי לחם בחנות של לחמים מיוחדים, בירידה משוק מחנה יהודה בירושלים.

כשהגעתי למכונית שמתי לב ששכחתי אותו בחנות.

כל הדרך למעלה, בחזרה, זמזם בתוכי המשפט:

"אם הטפשות היתה מחלה כואבת פמה, את כל החיים היית בגבס".

כל יום כמעט אני מוצאת ומחברת אלי  משפט, שבא מאותה שלישיה מצחיקה שפולי היה חוליית ברזל חשוקה שלה.

כל יום כמעט.

ואתמול הוא השאיר אותנו לבד, והפעם, האלמנט באמת על חשבוננו...

סע לשלום איש מצחיק/עצוב יקר.

המפתחות, בפנים.