לאחר שבוע בו הלכתי פעמיים בחדר כושר, חזרתי היום להליכה בחוץ...

כמו חזרה למקום אהוב, שעוטף אותך בחמימות מוכרת ומרגיעה, כשרוח מלטפת את הפנים והגוף המיוזע, הלכתי באותו המסלול הארוך בו אני הולכת כמעט שנתיים (תרתי משמע), מסתכלת על אותו הנוף שלא משתנה ובעצם משתנה לי בכל פעם מחדש, מלטפת אותו בעיני ומרגישה נחמה גדולה...

אולי בעצם מה שאת רואה ומתחברת אליו זה הפחד של יוני , ומתוך הקירבה והחיבור את מנכסת אותו לפחד שלך, העלתה קוקסטה את ההשערה.

אני מקשיבה לו, ושומעת אותי...

ובעצם אנחנו לא יודעים עדיין שום דבר מלבד חומת החופשה בת השבועיים אליה הוא יוצא ביום ראשון...

והחומה הזאת , עכשיו, ארוכה עבורי יותר מחומת סין...