| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
 הדרך אל ...או המטרה עצמה...?
כרמל הרפלקסולוגית אמרה לי בפגישה האחרונה שהיא מרגישה ממני שאני מעדיפה את הדרך אל... מאשר את המטרה עצמה.
שאני נהנית לחוות את הריגושים (וגם את הכאבים) שבדרך ולא ממהרת להגיע לסופה...
יכול להיות...?
יכול להיות שזה מה שבאמת מדבר אלי, התנועה, הדרך, הכיוון, החוויות, ההתנסויות, הריגושים, ההתחבטויות, ההתלבטויות, ההמתנה, הציפיה, התקוות, האכזבות, הכאב...ואילו התוצאה עצמה היא טריוואלית, פחות חשובה מבחינתי...?
יכול להיות שזו הסיבה שבגללה אני נשארת בקשר עם ד. ? כי שם, חוויתי וחווה את מגוון התחושות שאי פעם הרגשתי, בעוצמות חזקות מאוד ובאינטנסיביות גדולה...
יכול להיות שלזה אני מכורה? לתחושות...?
ואם כן, האם זה משהו שלילי? האם זו האשליה שממנה אני מפחדת? מה זה אומר עלי? שיש בי משהו ילדותי שמפחד לגעת באש אבל אוהב את החום שהיא מפיצה...? שאני מוכנה לעלות על הגדר וללכת עליה עד סופה אבל לא לקפוץ למטה, אל הלא נודע...?
כשאני חושבת על מה שעובר עלי בחודשים האחרונים, אני מדברת כל הזמן על "התהליך" שאני עוברת...על דרך שאני לומדת ללכת בה כמו תינוק קטן שזה עתה נולד, אני לא מדברת על המטרה הסופית שלי, כי אני לא יודעת מה היא...אני לא מחכה לתוצאה מסויימת או להארה באשר אלי...בפעם הראשונה בחיי, אני לא רוצה לדעת את הסוף , לא מלחיץ אותי , ואפילו אולי לא מעניין אותי לדעת...
אבל הדרך, הדרך מרתקת אותי וכן, אני רוצה שהיא תמשיך לתמיד, לעולם ושלא יפסק אף פעם...
ומה בקשר לדברים האחרים? לד. ולא רק אליו...האם הדרך היא החשובה לי או המטרה...
המודע שלי גורס שאני חותרת לקראת מטרה מסויימת, רצון למימוש של פנטזיה , רצון לבדוק, שוב, את הגבולות שלי...אבל התת מודע שלי, הוא, הוא עושה בי כרצונו... .
והיום צעדתי צעד נוסף ומשמעותי עבורי, בדרך אל...
האם אני רוצה להוכיח לעצמי משהו? אולי, ואולי אין צורך....
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
