שבוע של גלים סוערים מקרין עלי גם ביום שישי.

חוסר מנוחה.

מתח פנימי.

עייפות.

יושבים לארוחת בוקר במקום מוכר ואהוב, מול הגן הגדול במרכז העיר ואני לא מצליחה למקד את המבט שלי במקום אחד, עיניי מתרוצצות ממקום למקום, בקושי יש לי סבלנות לאכול שלא לדבר על שיחה עם ג.

חדר כושר.

מתחילה להרגיש את הצורך להיות שם.

להתאמן, להרגיש את הגוף שלי.

תחושה חדשה לי.

אנדורפינים? הייתכן?

מוסיקת ראפ/היפ-הופ מתאימה מאוד לטניס שולחן.

משחק זוגות נשים בין קוריאה לסין.

הטניסאיות נראות קופצות/רוקדות לצלילי המוסיקה בהתאמה מושלמת כמעט.

נדמה לי שהקוריאניות ניצחו אבל אל תתפסו אותי במילה...

אני עוברת לאופניים.

יחד איתי באות הקופצות למים ממגדל של 10 מ' .

הן קופצות עם הפנים קדימה, אחורה, מעמידת ידיים ,סיבובים באוויר, פליק פלאק לאחור, סלטות  וחודרות למים כמו טיל שלוּח...מסתכלת שואלת את עצמי האם דם זורם בעורקיהן או מי קרח...

האופניים מעייפות אותי , אבל אני מתחילה להרגיש את האנדורפינים זורמים בדם...

עוברת למכשירים, רוצה להרגיש את הגוף שלי חי ופועם...

המוסיקה ממשיכה לרעום...

הולכת הביתה.

מרגישה את העייפות של הגוף לאחר עבודה מאומצת, מרגישה את הדם פועם בעורקים, מרגישה חיה...

ויחד עם זאת, עדיין חסרת מנוחה ומתוחה, לא מוצאת את עצמי...

משוועת לקצת רגיעה, שלווה...

הדוּאליות שבתוכי משגעת אותי...

וגם הגעגועים...

יום שישי אחר...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שלווה, רוגע ומנוחה שלמה (אם לא לי, לפחות לכם...)