אבל את התשלום ממני, הוא גובה מראש.

שלושה ימים של התקררות עמוקה , גרון שורף, אף נוטף, עיניים דומעות ותחושה גופנית די על הפנים,

אבל , החיים הרי ממשיכים,לא זה מה שיפיל אותי למיטה ואני נושאת את מכאובי בגבורה...(כן, פולניה/רומניה וכו').

בנתיים,

לאחר שלוש שנים וחצי של ידידות מופלאה, אמרתי היום יפה שלום לחדר הכושר  ועליתי מלאת מרץ ועזוז,  על ההליכון החדש, הנמרץ והסקסי, שקניתי.

היה כיף.

עכשיו רק נשאר לי לשבור את הראש איפה לשים את הבומבילה שהכנסתי הביתה (וכן, אני יודעת את כל האמירות על תפקידו של ההליכון בבית ישראלי מצוי  -  פסל סביבתי/מתלה לבגדים).

ג. הבכור כבר שלושה שבועות בבית ואנחנו מתרגלים אחד לשני וגם כנראה די נהנים (הפתעה, הפתעה...).

א. הצעיר החל את הקורס בצבא אבל עניין ההנאה שם עדיין לא ברור וסגור.

ימים עוברים ונאספים לעצמם ובשבוע הבא, יום השנה הראשון לניתוח , וכן אין ספק שנהנתי כי אחרת קשה להסביר את הזמן שטס לו.

יצא לי פוסט קצת פילוסופי/סנטימנטלי.

נאשים בזה את ההתקררות.

אלא מה?