ממש לפני קו סיום החופש וקו הזינוק לשנת לימודים חדשה, נמצא הפיתרון , הרדיקאלי במידה מסויימת, ללימודיו של א. הצעיר.

כדי להשלים פער לימודי של יותר משנה, עם עזרה שמותאמת לקשיים האובייקטיביים שלו, הוצעה לנו האפשרות לחזור על כיתה ט' ולאחר מחשבה ושיקול מעמיקים, שלנו ושלו כמובן, החלטנו ללכת על הפתרון הזה, בחטיבה אחרת כמובן, שממנה הוא יכול להמשיך ישירות למגמת המוסיקה בתיכון אליו רצה להגיע מלכתחילה...

חזרנו עכשיו מהפגישה עם המנהלת.

ראיתי מולי אדם.

אשת מקצוע שיודעת איך ומה היא רוצה ודורשת מהסביבה ומעצמה.

אבל בראש ובראשונה בן אדם.

וזה החשוב ביותר...

ועכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת...

שלו.

וגם שלנו...

ורק לאחר שיצאנו מהפגישה איתה והבנתי שהמאבק ההוא הסתיים שטפו אותי גלי הקלה ודמעות של פורקן...

(וכן, היה פוסט קודם שהעריכה נהרסה בו לגמרי, והוא יעלה שוב בקרוב מאוד )