את נותנת יותר מאשר את מקבלת, היא כתבה לי לתוך הבכי, אבל רק שעות לאחר מכן, בנסיעה שקטה בלילה כשבאופן לא רגיל, הרדיו במכונית (ללא האנטנה שגנבו לי היום !) סגור,  עברה בי השאלה: מדוע? מדוע אני צריכה לתת יותר כדי להרגיש את החוויה במלואה?

מדוע אני צריכה להיות שם ב 100% כדי שאחוש עת מלוא העוצמות של הרגש?

נכון, כך אני בנויה , כך אני מונעת. סוג של טוטאליות וכשבעבר היא לא היתה קיימת בקשר, מצידי (וגם מצידו), היה לי בו משהו חסר...

אבל אחד הדברים שלמדתי בשנה האחרונה היא עד כמה הטוטליות סוגרת וחוסמת אותי.

עד כמה היא לא מאפשרת לראות את האפשרויות האחרות שיש לכל ובכל מצב נתון , להרגיש ולפעול לפיהן, ומכאן,  אמנם אני צריכה ורוצה לחוות את החוויות וההתנסויות במלוא עוצמתן אבל האם אי אפשר גם אחרת...?

האם אני לא יכולה להתיות עמוק בתוך החוויה, בתוך מערכת יחסים בלי להגיע למצב בו אני נותנת מעצמי יותר מאשר אני מקבלת...?

(ואין המדובר במצב של נתינת יתר).

וכן, בכיתי.

וכן. כעסתי.

(וזה עדיין לא הפוסט שנמחק... )

*********************************************

עידכון לאחר שיחה נוספת , 24.8.04, שעה 10.30.

נתינת יתר.

הכי נתינת יתר שאפשר.

ברגע שאני חושבת רציונלית על הדברים שאני עושה רגשית, מתחילה נתינת היתר.

ברגע שאני עושה משהו, כי "כך צריך", כי זאת מערכת הערכים שגדלתי עליה (ובמקרה הזה, זאת מערכת ערכים שמושתת על ערכי הרומנים הרומנטיים בכריכה רכה שבלעתי, בהסתר, בגיל הנעורים ההוא...), באותו הרגע מתחילה הציפיה שהצד השני יהיה ויתנהג בדיוק אותו הדבר...

וכשזה לא קורה , והסיבות כלל לא משנות, מתחיל הכעס.

חיצונית, עליו, אבל פנימית, עלי, כי אני שוב "לא בסדר", אחרת הרי הייתי מקבלת בדיוק כפי שנתתי, ואם לא קיבלתי, סימן שלא נתתי מספיק  , "אני לא בסדר" , וכך בלופ בלתי נגמר זה חוזר וחופר בתוכי עד לאפיסת כוחות רגשית וגופנית...

שוב שכחתי את הכלל הראשון בשבירת התבניות הישנות:

להרגיש.

לא לחשוב. לא לחשב. לא לשפוט.

להרגיש.

כאן, עכשיו, בהווה.

נזכרתי.

והכעס נמוג לו...

(אוף,  עם תבניות הפיירקס האלה...לא יכולתי לעשות אותן מאלומיניום...?)