לפעמים אנחנו פשוט רוצים להיות מישהו אחר...

לרגעים ספורים, לדקה, לשעה, לימים...

והרי אי אפשר. לא במציאות בה אנו מופיעים כבשר ודם וחיינו פרושים כספר פתוח, פחות או יותר, בפני האנשים שסובבים אותנו...

אבל המציאות האחרת, הווירטואלית יכולה להיות כר פורה בה אנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש בין סוף זהויות.

לגלות ארצות רחוקות, לטוס לכוכבים ולגלקסיות רחוקות, לפצח נוסחאות מתמטיות מסובכות, לכתוב דברים שלעולם לא היינו מעיזים, לשמוח, לכאוב, להתעצב, לאהוב, להעזב...לנהל חיים אחרים. 

זה הדבר הנהדר בווירטואליה, היכולת לתת לנו מקום לצורך הזה , להיות לעיתים אחרים... 

מרתק לראות כיצד זהות בדויה הולכת ומתפתחת, עוטה על עצמה רבדים נוספים ומתקלפת, לכאורה, מרבדים אחרים, מנהלת יחסים ווירטואליים אבל עמוקים ומשמעותיים לזמנם עם דמויות ווירטואליות אחרות, לעיתים מתמכרת להם ולשיחות איתם, שואבת מהם אמפטיה, אכפתיות, חיבה ואף יותר מכך...

הסחף הרגשי הזה מביא לעיתים לחציית הגבול בין הדמיוני והפיקטיבי לאמיתי עד כדי כך שגם יוצר הזהות הבדויה עצמו מאבד את היכולת להבחין בין האמיתי ובין הבדוי שבו... 

וזה הדבר המסוכן שבווירטואליה... 

כי בניגוד לכתיבה בדיונית במקום אחר כאן , לרוב, מעורבים אנשים ורגשות וכשחודרת ההכרה וההבנה שכל זה בעצם לא היה או שהיה סוג של משחק, הכאב והאכזבה שבעקבותיהם  משפיעים ומקרינים על כל ההסתכלות וההתנהלות של המעורבים בסיפור הזה מכאן ואילך, כשקרום דק של חוסר אמון בסיסי באנשים מכסה על הפצע שנפער... 

לפעמים כל כך קל להתחיל משהו מנקודה מסויימת, להסחף לתוכו ולהגיע למקום אחר לגמרי... 

מחשבות שעלו בי עקב הסערה שהתחוללה השבוע (וגם בעבר)בישרא ובד בבד, ובקשר עקיף ועמום לגמרי,  מתוך הצורך שהיה בי לפני שנה , למצוא מקום בו אוכל להיות ולכתוב אחרת מכפי שאני כותבת כאן...

ואת הדוגמא  (המאוד מינורית) לסוג הכתיבה שכתבתי שם, כשהמקום (מייבלוג) עוד היה קיים, שלחתי , בחיל ורעדה , לאוויר העולם הבלוגי מתוך ההחלטה , שלאחר שנתיים , הגיע הזמן להיות כאן על כל הצדדים והרבדים שבי, כי בסופו של דבר, גם כשאנחנו בורחים אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו...

(וזה הפוסט , הערוך והמסודר, מאתמול)