בשום דבר.

רק ברגליים הכואבות.

מין כאב מזוקק של שש שעות עמידה על הרגליים וטירוף של עבודה , כך שבסופו של יום קצר לא מבינים לאן נעלמו שש שעות ואינן.

וכך זה כל יום.

הזמן עובר לי כל כך מהר שעד שאני מפנימה את יום ראשון בתחילת השבוע, אני כבר בסופו.

ואני אוהבת את זה כך.

מאוד אוהבת.

והיד על המקשים רצה  והמחשבות בראש מטיילות להן במקומות אחרים.

הרי ירושלים בוהקים במזרח , מתייבשים בשמש משלושה ימי גשם סוערים.

אני בוהה בהם

והולכת לשים את החלה של יום שישי

בתנור.

שבת שלום חברים יקרים, אולי לא הבנתם מילה מהפוסט הזה, אבל את העיקר שבו אפשר להרגיש...