וכאילו אתמול.

ג. הבכור נסע לבסיס להשתחרר.

וכשביקשתי שיעמוד לרגע כדי שאצלם אותו ביומו האחרון במדים,

עמד במין חוסר סבלנות וקשיחות קצת מחוספסת שלמדתי שהוא עוטה על עצמו כשהוא לובש את המדים וכאילו אותם הררי דאגות שהיו עליו במשך 4 שנים ושכבר נמוגו קצת בחודש האחרון בבית,

חזרו להיות בו שוב.

עד מחר.

עד שיהיה שוב,

אזרח.

עוד תקופה נשלמת ונסגרת

ותקופה חדשה,

נפתחת.