הוא, ישראלי מבטן ומלידה, עם טאצ' של אנגלוסקסיות מארץ רחוקה.

היא, הכי english rose שאפשר לדמיין, בהירה ובלונדינית עד כדי לובן כמעט, עם עדינות שברירית של בובת חרסינה.

הם נפגשו בצפון היבשת האמריקאית ומאז, ארבע שנים, הם יחד.

היא באה איתו לכאן, בימים הראשונים והקשים של האיתיפאדה הזאת, למקום  שהוא הכי רחוק מהכפר שלה בשדותיה המוריקים של אנגליה ועבר את הקשים בפיגועים שבשנים האחרונות.

למדה עברית, השתלבה בחייו , במשפחתו, בחבריו שהולכים איתו שנים רבות, מבית הספר ומהצבא ולפי החיבוקים והנשיקות שהלכו שם, אפשר היה לחשוב שהיא חלבה איתם את הפָרות ברפת והשתתפה בסיורי בט"ש לאורך השרות הצבאי בנח"ל...

ואתמול, לאחר השקיעה , למול הרי יהודה (וחומת "עוטף ירושלים" שפוצעת את הנוף בבטון האפור שלה [רגע נדיר של אקטואליה אצל פמה ]) תחת חופת משי לבנה , הם סגרו את הקשר שהחל אז...

חתונה אזרחית, שנוהלה בעברית ובאנגלית עם תמהיל  אנשים  ממקומות , שפות, תרבויות ואמונות שונות, שהרגישו הכי נכון והכי נעים שיכול להיות.

וכשהסתכלתי עליהם מתחת לחופה, מחליפים את המילים שקושרות בין אוהבים מאז ומתמיד, וקולם נחנק מהתרגשות, הרגשתי איך האופטימיות אופפת אותי...

מסיבת החתונה של הבן של גיסתי.

וחוץ מזה היה שם נוף עוצר נשימה, כלה יפיפיה בשמלת משי פראי (שנתפרה ע"י אמא שלה -  ופשוט רציתי לתלוש אותה מעל גופה...), אורחת בשמלה אדומה סקסית (גי'זס, קר שם, בעיר הקודש, בערב), אוכל טעים להפליא ( חלבי, מטעמי כשרות חלקו הצדדי של החתן - זה מסובך, אל תשאלו ), מוסיקה טובה  ולמרות שלא הכרנו כמעט אף אחד מעבר למשפחה הקרובה הרגשנו כמו בתוך חיבוק גדול ועוטף...

ואולי לאווירה הזאת יש קשר לעובדה שהיום בבוקר קמתי חזקה יותר (נפשית) לאחר ימים של חולשה וחוסר כוחות...

ולא, דרלינג, לא היתה שם חינה...