הפוסט של STM והתגובה שלה , ופוסט דומה אצל שפיות, העלו בפני שאלה שאני חושבת עליה כבר זמן רב...

 

כשהתחלתי את הטיפול הפסיכולוגי לפני 9 שנים(חודש  בדיוק לפני שאמא שלי נפטרה) אמרתי בשיחת ההכרות: אני בחרתי...אני בחרתי את הדברים בחיי, אני בחרתי את הדרך לעשותם, לא הכריחו אותי...

היום אני יודעת שזה לא ממש מדוייק...לא הכריחו אבל כיוונו. מגיל צעיר מאוד, מאז שאני זוכרת את עצמי...

 

המסלול היה ברור לגמרי:

תיכון עיוני, בגרות מלאה, צבא, אוניברסיטה וחתונה שתבוא בין שני הדברים האחרונים...

ואני, אני הייתי ילדה ממש טובה. ועשיתי את כל מה שציפו ממני...

סיימתי תיכון, תעודת בגרות סבירה (חוץ ממתמטיקה), צבא ואחר כך חתונה ומיד אוניברסיטה...

ואחר כך באו הילדים (כשאני בחרתי...), עבודה, שיגרה, חיים...

הכל בסדר, הכל כצפוי, הכל בחירה שלי...

 

אז למה התפרץ הדיכאון פתאום...? למה הלכתי שנים עם גוש שחור בפנים? למה הייתי יושבת מסתכלת על הקיר הלבן מולי ופורצת בבכי ללא שום סיבה? למה הפסקתי להיות שמחה בחלקי ולהינות מהדברים שאני אוהבת לעשות? למה אכלתי כפיצוי על משהו?

בטיפול ההוא , הבנתי, בין השאר שזו לא היתה באמת הבחירה שלי, אבל אז לא ידעתי מה כן הייתי עושה אחרת, מה הייתי משנה...

לא ידעתי את זה שנים אחרי הטיפול, עד לפני קצת פחות משנה...

היום אני יודעת מה הייתי רוצה לעשות אחרת, אבל אני יודעת את זה מנקודת מבטה של אישה בת 43 שהייתה במקום אחד והיום היא במקום אחר...

אז אני מרשה לעצמי משחק קטן של "מה היה אילו..., מה הייתי עושה אחרת..."

 

לא הייתי מתחתנת אחרי הצבא.

לא הייתי נשארת עם אותו הגבר מגיל 17. לפחות הייתי מנסה להיות עם אחרים. הייתי חיה חיים של אנשים צעירים, עם אפשרות לאבד שליטה, עם התנסויות, עם נפילות.

הייתי מטיילת בחו"ל.

הייתי עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות, להכיר תחומים, להכיר אנשים.

הייתי לומדת באוניברסיטה, חיה במעונות או בדירה שכורה עם שותפים וחייה חיים של סטודנטית על כל מה שמשתמע מכך...

 

ואחר כך, אחר כך,  אולי הייתי מתברגנת, עושה מה שצריך, מה שמצופה, חתונה, ילדים  וכו', או שלא...

זהו. המשחק נגמר.

 

אז זה המצב ואין לשנות אותו.

האם אני מתחרטת על משהו? האם אני מרגישה פיספוס?

לא.

כי פמה ההיא היתה פמה ההיא. היא לא יכלה להיות אחרת, המבנה הנפשי שלה היה כזה שכל מה שרשמתי שהייתי עושה, היה ממוטט אותה לחלוטין...פמה ההיא רצתה את הבטחון הגלום בחבר מגיל 17 ובנישואים בגיל 21.

פמה ההיא רצתה, הייתה חייבת, את הסדר, האירגון והידיעה הברורה מה יקרה בטווח של שנים קדימה.

פמה ההיא לא יכלה לא להחליט, לא לדעת, ללכת עם הדברים ולחוות אותם במלואם, עם הכאב , ההנאה והריגוש...

פמה של היום לא יכלה להתקיים אז...

ולכן היא קיימת היום...אבל כל מה שהיה בי אז, הוא זה שמאפשר לי להיות, להעיז, לעשות, לנסות ולחוות מה שאני כיום...

 

לכן, אני לא מתחרטת.

לא על העבר הרחוק מאוד ולא על העבר הקרוב יותר וגם ההווה...כל מה שאני עוברת, כל מה שאני חווה הוא שיעור ושכר לימוד שאני משלמת על הלימוד עלי, על עצמי...

והיום אני מתחילה להרגיש שהוא היה שווה כל רגע...

 

יש שיר של הזמרת הצרפתיה אדית פיאף (שאמא שלי מאוד מאוד אהבה אותה) שאומר, באופן כללי את מה שרשמתי ותמיד כשאני שומעת אותו, בלי להבין כמעט את המילים, אני מרגישה אותו בתוכי...

אז מי שיודע צרפתית שיהנה (ואולי גם יתרגם לי...) ומי שלא יודע אולי יוכל לשחק עם המילים ולראות איך מרגישים עם זה....

Non, Je Ne Regrette Rien

Non, Rien De Rien, Non, Je Ne Regrette Rien
Ni Le Bien Qu'on M'a Fait, Ni Le Mal
Tout Ca M'est Bien Egal
Non, Rien De Rien, Non, Je Ne Regrette Rien
C'est Paye, Balaye, Oublie, Je Me Fous Du Passe


Avec Mes Souvenirs J'ai Allume Le Feu
Mes Shagrins, Mes Plaisirs,
Je N'ai Plus Besoin D'eux
Balaye Les Amours Avec Leurs Tremolos
Balaye Pour Toujours
Je Reparas A Zero


Non, Rien De Rien, Non, Je Ne Regrette Rien
Ni Le Bien Qu'on M'a Fait, Ni Le Mal
Tout Ca M'est Bien Egal
Non, Rien De Rien, Non, Je Ne Regrette Rien
Car Ma Vie, Car Me Joies
Aujourd'hui Ca Commence Avec Toi

 

 

...ולא להאמין באיזה שטף הפוסט הזה יצא מתוכי

 

... שיהיה סוף שבוע נעים לכולם