נחש צינור ההשקייה קיבל לפתע חיים משלו והחל להתפתל לכל עבר, מתיז מים ומותיר אותי  מנסה לתפוס אותו מחדש, ספוגת מים ורטובה עד לשד עצמותי...

יום שישי.

צהריים.

את הבוקר התחלתי בחדר כושר בנסיון לתעל את האנרגיות שאני יוצאת איתן משם למשהו מועיל (גיליתי שקרבות טאקוואנדו יכולים לשעמם עד מוות, מצד שני, צפייה בחותרים שריריים ובנויים לתלפיות גורמת לצעידה מהירה יותר על ההליכון...), ואכן, לאחר ארוחת בוקר בקונדיטוריה שמול הבית (בורקס זה פחמימות נכון? ופחמימות לאחר מכון כושר הולכות ישר לשרירים, כך אמרו לי...ואם לא, נפתח להם חשבון איתי...) עליתי הבית מלאת מרץ להשקות את האדניות במרפסת, שבקיץ צריכות זריקת חיזוק להשקייה הממוחשבת (הפטוניות פשוט מטריפות עכשיו, בשפע הצבעים שלהן) ולתת לבית צורה מתקבלת על הדעת לקראת סוף השבוע.

אבל הקרב הפתאומי עם צינור ההשקייה עצמאי היה כנראה טריגר לתחושת העייפות הפנימית שאפפה אותי פתאום ולחוסר הסבלנות וקוצר הרוח שעניתי לג. כשהתקשר אלי לומר לי משהו תמים לגמרי...

הוא נעלב, ואני התחפרתי בתוך הכעס שלי...

זה היה שבוע שהייתי בו חלשה.

זה היה שבוע שהייתי בו חזקה.

מישהו אמר לי שהשבוע הזה נותן אפשרות ,  לי וליוני, לבחון את הקשר ביננו, את חוזקו ואת היכולת שלו לעמוד בפרידות כאלה.

בהתנשאות מסויימת עניתי לו שאין לנו צורך לבחון את זה כי כבר עברנו ימים קשים לא פחות בתקופה הארוכה שאנחנו ביחד.

היום אני כבר לא בטוחה כל כך בתשובה שלי...

מחר נוסעים שוב לסוף העולם, שמאלה.

ג. הבכור התנדב להשאר שבת.

איך גידלת כך את הבן שלך, אמרה לי בת דודתי אתמול, כשישבנו לשיחה ארוכה, כפי שמעולם לא עשינו, בארקפה בקניון רמת אביב (לא, לא שתינו עם הזרת למעלה, אנחנו מהפרובינציה...).

בלי שום כוונה...ממש בטעות...

חשבתי שיום השישי הזה יהיה רגוע יותר.

התבדתי.

אבל כמו שגו'רג' ב"סיינפלד" אומר: זה לא הוא, זאת אני...

שבת שלום חברים יקרים, אני ארגע בסופו של דבר...

****************************

עדכון 19.15

אחרי שנת צהריים קצרה אך מרוכזת ועמוקה, קמתי כחדשה...

מעניין איך שהדינמיקה בתוכי, בגופי משתנה עם השנים.

כשהייתי צעירה , מאוד צעירה, אם הייתי ישנה בצהריים הייתי קמה הפוכה לגמרי והיה עדיף לשמור מרחק ממני.

ככל שבגרתי, ולאחר שהילדים נולדו , שנת צהריים ארוכה בשישי הפכה לצורך עמוק , אפשר לומר, סוג של בריחה...

ואחר כך, כשהחל התהליך בתוכי, שוב לא הייתי זקוקה לה כלל.

בחצי שנה אחרונה חזר בי הצורך לשינה של יום שישי אחר הצהריים, אבל הפעם היא קצרה יותר, לפעמים מספיקה לי אפילו חצי שעה להטעין את עצמי באנרגיות ולהרגיש אדם חדש...