|
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
אני יודעת שהגזמתי... אני יודעת שהלכתי קצת יותר מדי... בבדיקה של הגבולות שלי, עד כמה אני מוכנה ללכת רחוק, פסעתי, לטעמי, צעד אחד קצת רחוק מדי קצת גדול מדי... מועקה... הייתי אצל כרמל הרפלקסולוגית אחר הצהריים...בפעם הראשונה מאז שאני בטיפול אצלה יצאתי בתחושה קשה כל כך... היא אמרה לי משהו, אני לא הסכמתי איתה...תחשבי היא אמרה, תחשבי, רק זה... יצאתי משם... וזה התחיל לעלות ...גוש עמד לי בחזה. הרגשתי שהכוחות שלי עוזבים אותי... הלכתי לחנות הירקות, לא שמתי לב מה אני לוקחת... עליתי למעלה, הסתובבתי בבית, נכנסתי לישרא, יצאתי... רע, רע,רע... לא יודעת מה לעשות... כל ההרגשה הטובה של התקופה האחרונה פשוט נעלמה כאילו לא היתה... בהחלטה פתאומית לקחת את המפתחות וירדתי למרפאה. כרמל ישבה בחוץ וחיכתה. התחלתי לבכות , היא קמה ולקחה אותי לחדר שלה. אני לא מרגישה טוב, אמרתי, לא יודעת מה קורה לי... בואי, תשכבי... שכבתי, היא לחצה, בכיתי, לחצה, בכיתי, ופתאום הרגשתי שאני נרגעת... מה קרה, שאלתי אותה... אני ראיתי שאת שומעת את מה שאני אומרת לך אבל לא קולטת, לא מבינה... חיכיתי למטופלת הבאה שתגיע וידעתי שתבואי... תחשבי על מה שאמרתי לך, זה משהו שקלטתי מתוכך, זה משהו שאת אומרת לעצמך אבל לא שומעת... תחשבי, בלי לחץ... התחבקנו והלכתי... המועקה, הגוש השחור עזב אותי... המחשבה לא.... זה היה מפחיד... מוחקת קוקיס, יוצאת להליכה, הופעה של בלוז ובירה בערב... יהיה טוב...
| |
| כינוי:
בת: 64
|