שני ימי שישי שבהם הפוסטים שלי היו בלתי ברורים בעליל, החלטתי לנסות ולחזור לכתיבה קוהורנטית, פשוטה וברורה ולספר על שני דברים שהם אחד:

ג. הבכור חזר השבוע מהעבודה ובאופן אינסטינקטיבי נפלט לי מהפה המשפט:

איך היה בבית הספר?

היה טוב, אמר לי, רק שהפעם הייתי בצד השני.

וואלה!

(ג. הבכור עובד כחונך בתיכון).

מעולם לא יצא לי לקחת את הילדים לעבודה בחופשים, שלא לדבר על כך שהם יעבדו במקום העבודה של אמא (ועל מקום העבודה של אבא לא היה מה לדבר, בכלל), ועכשיו,

ג. הבכור עובד, בחופש, במקום העבודה של אמא, יחד עם אמא.

ועל זה נאמר, ימות המשיח, הנה הם ממש כאן.

ואם מישהו דאג ביחס למזג האוויר ואני אז כל עוד אני בבית חמים ומואר, נר ריחני דולק לו בנחת (עוד מעט יתווספו גם נרות החנוכה), רגלי מפשירות לאיטן בתוך אנפילאות מלטפות והחתול משתרע על הכסא בו אני כותבת ודואג שאשב עם חצי ישבן בחוץ,

אני מרוצה בחלקי.

בכל סיטואציה אחרת במזג האוויר הזה, שומר נפשו ירחק ממני.

שבת שלום חברים יקרים, מה חשוב החוץ, העיקר שחמים בפנים...