אני יודעת זה מאוד לא פשוט...

קשה לראות ולהבין מישהו שהצליח, בעבודה לא פשוטה, לצאת מתוך הפחדים של עצמו ולהפסיק להיות מונע על ידם...

קשה לקבל אדם שמונע על ידי הרגשות שלו, האמת הפנימית שלו , חוֹוה ומתנסה בדברים ללא פחד, תוך התלבטויות וספקות לא מעטים,  וגם נהנה מכך...

זה לא נורמטיבי.

זה אפילו , במידה מסויימת, מעצבן...

אבל, איך אומרים? טאף , כזאת אנוכי...

ובכך סגרתי את הנושא שהביא לסערה, לא שכיחה אצלי בבלוג אתמול ונעלה באקורד סיום מתאים ביותר שבוע סוער, כואב ואופטימי בעת ובעונה אחת...

אני צריכה עוד פרספקטיבה של זמן כדי שאוכל לראות ולהבין , ללא צעיף הכאב והגעגוע שעוטף אותי כעת, את הקשר ומערכת היחסים שהיתה ביני ובין יוני, על מגוון התחושות, הרגשות והעוצמות שהיו בה...

אני לא יודעת מה יהיה בעתיד.

אני מרגישה שהגעתי לפרשת דרכים מסויימת ואין לי מושג באיזה כיוון אני פונה...

אני יודעת שהדרך שלי עדיין ארוכה וכנראה לעולם לא תסתיים, ובניגוד לעבר, זה דווקא מנחם ומרגיע אותי...

וכך אני נוסעת ונוהגת לסוף השבוע בצפון, למקום עם הבוסתן וארוחת הבוקר האלוהית, שהוזמן בלי שום ידיעה עד כמה מתאים לי להיות שם, דווקא היום...

יש דברים נסתרים...

שבת שלום חברים יקרים  (וגם מי שלאו דווקא) שבת של אהבה שעוטפת גם כשהיא רחוקה...