פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
בסדר החדש רואים את החיים,
משקפיים על חצי פנים,
או עם מושבי העור,
בחום הזה של תל אביב.

אין ספק.

לנסוע, לנהוג בחתיכת פח בצבע אוף וויט שנראית כמו מרצדס 2004 ונוסעת כמו מרצדס 2004 יכולה בהחלט לשנות לך את הפרספקטיבה של החיים...

החיים מתוך קופסת פח עם מושבי עור אמיתי , מגוון כפתורים ולחצנים דיגטליים ואחרים,  שנוסעת בצורה כל כך בוטחת וחרישית המכירה בערך המוסף והמוחלט שלה ואין לה שום צורך בתוספת זוהרת ומנקרת עיניים זאת או אחרת, נראים קלים ופשוטים הרבה יותר, כמו באותה פעם בה טסנו במחלקת עסקים באל על (היה מבצע שווה ביותר).

טעימה של דברים, של חוויות, שאצל אנשים אחרים הם מובן מאליו...

והנהיגה שלי בתוך קופסת החלומות הזאת (חבר שעובד איתם קיבל את המכונית לסוף שבוע וכולם וויתרו למעני, ברוב טובם ונדיבותם על זמן נהיגה ארוך ) עם הלימוד של מה שהיא יכולה לתת לי כנהגת היה מרתק, מאלף, מפחיד לעיתים (רוב הזמן נהגתי כשאני אוחזת בהגה בחוזקה עד הלבנת פירקי אצבעותי שמא המכונית תחליט לברוח ממני או משהו כזה...) , ומעל הכל, מרגש...

בחודשים האחרונים גיליתי מחדש את חדוות הנהיגה.

בעצם גיליתי אותה. נקודה.

את תחושת הדם הזורם בעורקים מהשליטה בגוף מכני הנתון בידי ותחת אחריותי, ההסתכלות במרחב, הראיה למרחוק ולא רק מה שמונח מתחת לאף, בחינת סכנות עתידיות תוך שיקולים שונים, הידיעה שלא הכל קשור בך אלא שישנם פרמטרים נוספים שצריך לקחת אותם בחשבון וגם הרשות לעיתים ובאופן מבוקר וזהיר, לפרוק שליטה (נכון, זאת סתירה אבל ...).

את הנסיעה למרחקים ארוכים, מוסיקה טובה ברדיו, שיחות ומחשבות שרצות בראש כשמכונית משייטת על פס האספלט השחור...

זאת לא היתה רק המהירות שאפשר, תאורטית ומעשית, להגיע איתה אליה (לא הרבה ולא רחוק בכבישי ובחוקי מדינת ישראל ) אלא גם התחושה שהמכונית לומדת את הנוהג בה, מתאימה את עצמה אליו, מתאימה את עצמה לצורת ואופן הנהיגה שלו ולכביש עצמו...

רציתי ללמוד ולהכיר יותר מאשר את הנהיגה הטכנית עצמה, רציתי לראות אם אני מסוגלת לחוש את המכונית, את העוצמה שלה, את האינטליגנציה המלאכותית שבה, רציתי לראות איך אני ממצה את החוויה במלואה ולמחרת בבוקר נכנסת לאופל הטורקיזית שלי שנת 95, שכבר גונחת ורועדת כשהמחוג עובר את ה 90, ונוסעת איתה אל השקיעה...

פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת בשביל להסתיר,
אוי מה אתם רוצים,
אנשים מסובכים

וזה היה הדובדבן שבקצפת סוף השבוע הזה...

הרבה מנוחה, שקט ושלווה (ודקות ארוכות של פעיית כבשים בעת האכלה מצד שני ), ים, נמנום בערסל אדום, קריאה מעמיקה במוספי סוף השבוע (הידעתם, משה חיים, אקס פנינה, מצא את אהבת חייו ומאמין שהקריירה האמיתית של האישה היא הבית והמשפחה. הנה, סוף סוף מצאתי את ייעודי...), אוכל מצויין ומפתיע במסעדה מקומית במושב (אנטיפאסטי, קונפי אווז עם כרוב אדום מבושל ופירה כמו של רובושון בצרפת [תגידי לי, מתי בדיוק אכלת אצל רובושון, שאלה אותי חברה שלי, מה יש? אי אפשר לדמיין יותר...?] פאבלובה פירות יער ופרפה פרג מענג [ואני, אני בכלל לא אוהבת פרג...]) יין מעולה (יקב זרעית ששייך לכרמל מזרחי) שבגללו הלכתי בזיגזגים בחזרה לצימר (ואיזה כיף היה להרגיש את הריחוף וחוסר השליטה שלי בגופי...), וארוחת דגים מענגת בדרך הביתה (מרק פירות ים  בחלב קוקס , קדרות דגים עסיסיות ונימוחות בטעמים חדים ועוקצי חיך, פורל מעושן ודגי ברבוניה זערערים שנטבלים ברוטב ונבלעים בביס אחד, וצלחת קינוחים שמאפשרת לטעום את גן עדן בטעימות קטנות ומענגות...).

וכל זאת,  שוכן בתוכי בדואליוּת מוכרת, יחד עם הגעגוע ליוני שצורב לעיתים בתוכי כמו מסרקות ברזל מלובן ולמרות זאת ואולי בגלל, אני מצליחה להגיע לסופו של סוף השבוע מלאת חוויות, רגועה ומפוייסת מצד אחד, ועייפה מאוד מצד שני...

והיום בבוקר, נכנסתי אל האופל אסטרה הטורקיזית בת ה 10 שלי, ונסעתי בה כאילו מעולם לא נהגתי במכונית אחרת מלבדה ...

*(עיברי לידר, שרית חדד)