את ההצטננות השנתית שבלעדיה החורף שלי אינו באמת חורף.

ולא שלהיות מצונן זה אושר גדול כל כך אבל האף שלי תעתע בי בחודשים האחרונים כל כך הרבה פעמים,

ובעיקר בימים שבהם אני פורקת סחורה והאבק נכנס לי לכל נימי אפי, שכבר נמאס לי ורציתי

לגמור עם העניין פעם אחת ולתמיד.

החורף.

משעות הצהריים התברר שאיתותים שקיבלתי במחסן המרכזי של רשת הספרים הירוקה/לבנה (סטימצקי, אם מישהו לא הבין עדיין) הם הפעם הדבר האמיתי ואת שאר שעות אחר הצהריים והערב ביליתי כשאני  מתעטשת על לקוחות חביבים, נאמנים וסבלנים , מוחטת את אפי שוב ושוב ושוב עד שנהייה אדום כמו אפו של ליצן רפואי בבית חולים ומרגישה באופן בסיסי, רע.

יש משהו משונה בהצטננות.

מצד אחד, היי, זאת רק הצטננות.

אפילו לא התקררות, כל שאר המערכות בגוף פועלות באופן מוחלט ומושלם ורק האף נותן תרועה פה ושם.

מצד שני,

בא לך למות.

למות.

ושהדבר הזה יגמר פעם אחת ולתמיד.

לפחות לחורף הזה...

אז זהו, קיבלתי את הצטננות החורף שלי ועכשיו אזחל למיטה ואפטם את עצמי במיני כדורים  כי הרי ידוע

שעם תרופות הצטננות עוברת תוך שבוע,

ובלעדיהן,

תוך שבעה ימים תמימים...

אביי גאזונט, אני סיימתי.

אפצ'י!