| 6/2003
 דברים...
אתמול היה יום של אדרנלין, מרץ, אנרגיות שוצפות ושוטפות...היום קצת פחות...מקבלת את זה, לא נלחמת, לא מנסה להבין למה אתמול כן והיום לא...יודעת שאם הן היו הן גם יחזרו...כי משהו קורה ואני מרגישה את זה בעצמותי...
נסעתי אתמול בלילה לקוקסטה, קביעת פגישה ספונטנית, ביטולה הספוטני וביצועה למרות הכל, המאוד ספונטני (מתה על הספונטניות...  ) הביאו אותי לשעוט בשעת לילה מאוחרת בכבישים ריקים... אין כמו נסיעה בכביש ריק...
פתאום ראיתי את הירח הגדול והצהוב ששט לו בשמיים וזה הזכיר לי משהו...חיפשתי את הקלטת ("ירושלים של זהב" של שלווה ברטי...מן זמרת כזאת...sue me... ) והכנסתי אותה...השירים ששמעתי באותו חודש נובמבר הארור, החודש שבו כמעט התרסקתי לחלוטין והחלטתי להפרד מד.
מאז לא יכולתי לשמוע את השירים האלה בלי לבכות בכי חזק, בכי שקורע אותי מבפנים, של הכמיהה של כך היתה בי, של התשוקה, של הרצון שלי לראות אותו ולו רק לזמן קצר...חודשים לא שמעתי אותה ואתמול הירח הזכיר לי את השיר...והחלטתי לנסות, לראות...
לא כאב.
לא כאב.
לא כאב.
נסעתי עם הכביש, שרתי בקולי קולות, בכיתי.
לא כאב. לא כאב. לא כאב.
זהו.
את מעללי אתמול בלילה ויחסי החדשים עם משטרת ישראל , מספרת קוקסטה (בהגזמה קלה...אני חושבת שאני נהגת מאד רציונלית ושקולה... ) , אותי זה הצחיק כי באמת אחרי 17 שנים על הכביש מעולם לא היה לי שום דו"ח משטרתי ושום מגע אחר עם המשטרה, ואני גם מתכננת שיהיה כך ל 80 השנים הבאות...
*******************************************
בפגישה אתמול עם ע. עלה שוב עניין הבלוג. או לייתר דיוק אני, האתר ומה זה עושה לי, לנו, לזוגיות שלנו...
עלו דברים, במיוחד מצדו של ג. שצריך להתמודד עם קטעים שקשורים לעברו, הקרוב והרחוק...וע. אמר בסיום הפגישה, שלפני שאנחנו מדברים ביננו על העניין "הזה", אנחנו צריכים לבדוק , כל אחד עם עצמו, מה זה עושה לו, מה זה נותן לו...
בפעם הראשונה מאז שעלה עניין ישרא לא פחדתי לדבר עליו...לא הוזכר שום דבר קונקרטי, אבל התחושה שתמיד היתה בתוכי, של אימה, של פחד, של "די, לא רוצה בכלל לדבר על זה, תפסיקו...", בכלל לא היתה קיימת...
ישבתי שקטה, שומעת את ג. ואת ע. מדברים, מוסיפה דברים ממני ולא נלחצת...רגועה לגמרי...
שומרת על המרחב הפרטי שלי ממקום של אמונה בו ואמונה בכוח שלנו לחיות איתו ולהכיל אותו בזוגיות...
והדברים שהמקום הזה נותן לי ברורים לי לחלוטין...או לפחות כך אני חושבת...
יוצאת מוקדם היום ללימודים (כן, היום לימודים, לא מבריזה...), לפני חודש בערך הרגשתי שלאחר זמן מאוד ארוך אני יכולה לחזור ולהתרכז בלימודים, לאחר שחודשים שלמים לא עשיתי דבר והייתי יושבת בשיעורים, לא מרוכזת, בוהה, לא מתחברת עם האחרים, ובמקום לתרגל הייתי נכנסת לישרא, וקוראת עוד ועוד...זה נתן לי הרגשה של כישלון, של שקיעה בתוך העצב, בתוך הכאב כשאני לא מצליחה לנצל את הדבר שאני כל כך רוצה כדי לצאת מהמקום בו אני נמצאת...
אני עומדת בהחלטה שהחלטתי אז. לא נכנסת לשום אתר שלא קשור למה שאנחנו לומדים, לא נכנסת לישרא בהפסקה, יושבת ומדברת עם התלמידים האחרים (מאוד נחמדים), עושה יותר שיעורי בית, מעורבת...
אני חושבת שאז זה החל...התהליך הזה...שאני עדיין לא מדברת עליו...רוצה להיות מאוד מאוד בטוחה שזה אכן קורה ואני לא משקרת לעצמי, שוב...
היום אני בלי רצון לפוצץ את העולם...רק לגמוע ממה שהוא יכול להציע לי... .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
