כשהייתי קטנה, ממש קטנה, היו לאמא שלי שתי חברות טובות.

חברות טובות זה אנדרסטייטמנט.

חברות נפש.

האחת היתה עוד מהימים שבהם למדו יחד באוניברסיטה בארץ רחוקה. החברוּת היתה מקצועית ועם השנים התפתחה להרבה מעבר לכך וכללה גם את המשפחות.

השניה היתה צעירה יותר וגם שם החלה החברוּת מהכיוון המקצועי ושוב, עברה לרבדים שונים כשהמשפחות הן חלק בלתי נפרד מהם.

אפשר לומר, ששתי הדמויות הללו היו חלק בלתי נפרד מהילדות והנערות שלי.

ויום אחד, בבת אחת (בנקודת המבט שלי כילדה) בזמנים שונים כמובן, ניתק באבחה אחת החוט שחיבר בין אמא שלי לחברות שלה.

לגמרי.

כאילו לא היה שום דבר...

הראשונה, הוותיקה נעלמה לגמרי מחייה של אמא שלי, מחיינו. שמה גם לא הוזכר יותר בביתנו.

השניה, נשארה ונראתה פה ושם, אבל החברות העמוקה כמובן לא היתה יותר.

אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי , בהלם מסויים, מה קרה ומדוע היא לא חברה שלהן יותר, והיא , אמא שלי סירבה בהחלטיות ובתוקף לדבר על הנושא, להסביר.

ומכאן, במבט של שנים רבות אחורנית, אני חושבת שעלתה בי חרדת הנטישה שהיתה בת לוויתי  כמו הנשימה, במשך שנים רבות כל כך , עד לשנה האחרונה...

כי בחוויה של ילדה קטנה, הידיעה שאפשר לנתק כך חוט של קשר אוהב של שנים רבות עם אדם ולמחוק אותו לגמרי מחייך, היא ההבנה , בתת מודע, שכך אפשר גם לעשות לך...

אני מוצאת שני דברים טובים בארועי הימים האחרונים:

האחד, היכולת שלי היום , בפעם הראשונה בחיי, ולהבין משהו שלא יכולתי להבין כילדה, נערה, אשה ואפילו אישה בוגרת.

היום אני מבינה שלפעמים אין.

אין טעם. אין הסבר.

פשוט אין...

 ומתוך ההבנה הזאת סוג של התחברות  לאמא שלי, הרבה שנים לאחר המקרה, הרבה שנים לאחר מותה.

והשני, הצורך שנוצר בתוכי, מתוך סוג של אתגר מתריס שהוטח בפני, לבחון שוב, ביני לבין עצמי ויחד עם חברותי מהי עבורי (ועבורן) משמעותה של חברוּת.

ועל זה נאמר, בבחינת חצי הכוס המלאה...