| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
 מאיפה מגיעים הרגעים הללו
שבהם הכל פתאום כל כך ריק...?
מאיפה צמח בך הריק הזה? הרי יש לך כל כך הרבה ואת מרגישה שכמעט ואין לך כלום...
זה לא יכול למלא חור שקיים שם, חור שגילית אותו בשנה האחרונה, ופעם הוא היה מכאיב בחלל שבו...
היום הוא פחות מכאיב...
אבל פתאום הוא כל כך בולט בתוכך...מזכיר לך שיש שם חלל וכמו אדם רעב, שלא אכל ימים ושבועות את מתחילה לנסות ולמלא אותו...וחוסר המנוחה הזה...
מעבירה רשימה בראש מה תעשי, מה יכול למלא אותו....מנסה את זה...וגם את זה...לדבר עם ... להפגש...
ולפעמים , לפעמים בגלל שזה אולי אפילו יותר חזק ממך את עושה דברים שאחר כך את לא שלמה איתם וכבר קשה לצאת מזה...משוטטת במקומות שאולי אין לך מה לעשות שם, אבל משהו מושך אותך להכנס לשם...לכתוב...
ואז מה? את מתפלאת שהתשובה שקיבלת היא כמו שהיא...
לפעמים זה אפילו לא כואב...זה רק מגרד בתוכך, חופר, מתחפר, כמו איזה פצע שלא מגליד...
ואת לא מבינה איך בתקופה כל כך טובה בחייך, אולי הטובה ביותר, יש גם את הריק הזה... ולא מבינה או אולי מבינה היטב, מהיכן הוא בא...ולמה...?
למה?
למה אני לא יכולה להינות רק ממה שיש לי ורוצה עוד...למה אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה, למה הדברים לא ברורים לי? למה אני שמחה שהם לא ברורים לי אבל רוצה לפעמים לדעת קצת יותר...?
למה לפעמים אני מרגישה שהכל פתוח בפני ורק תושיטי יד ותקחי ודקות אחרי זה אני מרגישה שהכל נסגר, ודלת ברזל גדולה וכבדה נטרקת בפני...?
והריק הזה... הריק הזה...מה אני רוצה למלא בו...? אני יודעת? אני לא יודעת? אני מנסה, כל הזמן מנסה...
זה לא כואב...אבל אולי דווקא חוסר הכאב הזה, חוסר התחושה, זה מה מניע אותו...? את הריק...
זה לא כואב...זה רק כל כך ריק...
לא קרה שום דבר...נפל עלי מצב רוח מלנכולי...
(ועכשיו שמתי לב שכתבתי את הפוסט הזה בגוף שני וגם בגוף ראשון... ג'יזס...)
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
