יש משהו חיובי בימים סעורי רגשות.

הם גורמים לי להוציא את הסערות/המערבולות שבתוכי במרץ בלתי נשלט , אובססיבי משהו, בחדר הכושר.

עייפה ומותשת כמו לאחר שעבר עלי מכבש (מהדימויים החביבים עלי) מצד אחד, אך מלאת מרץ לא ברור מצד שני, עברתי אתמול את אחר הצהריים תוך פעילות קדחתנית סוערת:

הגעתי הביתה, החלפתי בגדים, טסתי לחדר הכושר, ושם , 20 דקות על האופניים כשאני מצליחה להגיע למהירויות שלרוב אני מדדה בקצה שלהן ולאחריהן, בלי מנוחה כמעט, עוד 20 דקות על ההליכון כשאני מעלה אותו לשיפוע ומעלה את המהירות עד ששרירי שוקי זעקו למנוחה.

סה"כ 12 ק"מ , 230 קלוריות ועוד 45 כפיפות בטן לסיום.

ומזל שהיתה לי הצגה בערב, אחרת גם שרירים אחרים בגופי היו מרגישים את סערת רוחי....

טסתי הביתה.

משהו לאכול, מקלחת מהירה וחָברה.

שוקולד.

צריכה שוקולד. חייבת שוקולד.

ואני, אני בכלל אדם של מלוחים...

זאת כבר הפעם השניה בשבועיים האחרונים שאני צריכה את החומר הכהה המתוק הזה כסוג של נחמה בעת משבר...

בורחת לאוכל שוב , פמה?

אולם.

חושך.

שקט.

ואחרי היום הזה, ובלי שום קשר למה שהיה על הבמה (שהיה מעולה) פלא שנימנמתי קצת בהצגה...?

והבוקר. הבוקר בידיים ורגליים רועדות, עשיתי אולי את הצעד הראשון להבין ולהתמודד עם אחד השדים הקשים והמפחדים ביותר שלי, והתקשרתי לחברה של אמא שלי...

אנחנו ניפגש.

מנקה, משחררת, סוגרת מעגלים, פותחת חדשים.

ראש השנה.