אני יודעת שלא תאמין למילה אחת שאכתוב מכאן והלאה בפוסט הזה, אבל החלטתי שבכל זאת...

אני מבקשת קצת שקט.

רגיעה.

טיפ טיפת טיפונת שלווה.

היו לי שבועיים סוערים כל כך , וכשסערה ריגשית אחת עברה , בדרך זאת או אחרת, באה השניה אחריה...

וכל אחת מהן מוציאה ממני עוצמות רגש ומחשבות גדולות ולא כי כך צריך או לא צריך אלא כי כך אני...

כזאת אנוכי...

אלא שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, בתוך הסערה היתה גם משהו אחר, שלם יותר, שליו, כמו עין הסערה ששם השקט צורח הכי חזק...

אבל סערות לא נשארות במקום לתמיד.

הן באות, מציפות את הסביבה בגליהן הגבוהים והמקציפים , ולעיתים דווקא מתוך הגלים הגבוהים הללו אפשר לראות באופק , סירה קטנה שמטלטלת כקליפת אגוז ודווקא היא יכולה להביא לנמל מבטחים...

דברים מסתדרים.

בדרך זאת או אחרת, ודווקא כשנראה שהכל בלתי הפיך , ישנה פתאום דרך אחרת, ראייה שונה, רגל מגששת...

וכדי שאפשר יהיה לעכל, להבין, לחוש ולהרגיש את הדברים במלואם, אני מבקשת, באופן מפתיע עד מאוד מצידי אני יודעת, קצת שקט...

קמצוץ רגיעה...

טיפ טיפונת שלווה...

(ליום יומיים, זה יספיק...)

בתודה מראש,

פמה