קונפליקט פנימי עמוק.

מצד אחד, החלק בתוכי (מפמה "ההיא", שהכל אצלה היה מסודר ומאורגן מראש, כמו שצריך ...) שדורש פוסט חגיגי משהו, סוג של סיכום לקראת ראש השנה.

מצד שני, החלק האחר שבתוכי, זה שבשנתיים האחרונות פורק כל עול (טוב, כמעט פורק ...), צועק וובועט בנסיון (נואש לעיתים) להיות נון קונפורמיסטי , והוא, הוא לא רוצה פוסט חגיגי , מסודר , מאורגן ומסכם את השנה שהיתה ומכין רשימת הבטחות לשנה החדשה...

מאבקי ענק בין שני החלקים המתגוששים, מזעזעים אותי מבפנים אבל אני מסרבת להטות פנים לצד זה או אחר בבחינת: יסתדרו הילדים לבדם...(רק שהילדה הזאת, על שני חלקיה, היא אני...)

הצד השני ניצח. המרדן, הבועט (מישהו חשב אחרת...? )

ולכן

אין סיכומים.

אין חרטות.

אין תכנונים.

אין הבטחות.

ישנה ידיעה שהכל הוא נקודת סיום והתחלה , והיום אני באה לדברים ולאנשים שבחיי ממקום מלא יותר משהייתי לפני שנה ושנתיים, ומלאת ציפיה מרגשת לקראת הימים שלפני.

חברים יקרים, שתהייה שנה שכאשר נזכר בה בעתיד , חיוך גדול וחם יתפשט על פנינו, וכמו שמישהי שאני מעריכה ואוהבת נוהגת לומר: שיהיה קל בחוץ וקל בפנים...

(ופוסט ראש השנה לפני שנה היה בהחלט פוסט חגיגי   ומתאים ברוחו, גם להיום...)