אני הולכת במין תחושה של קלוז'ר והמצחיק הוא שאני לא יודעת על מה.

משהו בתוכי כמו סוגר מעגלים ואני מחפשת ומחפשת ולא ברור לי מה נסגר ועל למה

 ומצד שני, אולי ברור לי לגמרי אבל אני עוד לא נותנת לעצמי לומר את זה בקול רם.

רק בקול פנימי.

ומתוך הקול הזה,  בא כנראה מצב הרוח העגמומי שתקף אותי במהלך השבוע שעבר.

לא נלחצתי מזה, גם לא חיפשתי דרכים לסלק אותו ממני.

זה משהו ששייך לזמנים אחרים שלי, לזמנים שבהם הדרך שלי לא היתה ברורה ואולי אפילו לא היתה קיימת. 

היום, מתוך הידיעה שישנה דרך ואפילו שלא תמיד היא נראית בברור, היא בהחלט קיימת, הידיעה הזאת

נותנת סוג של שקט נפשי אפילו בימים בהם הנפש רחוקה מאוד משקט ורגיעה.

גם הידיעה שמצב רוח כזה יש לו תפקיד שלא חייב להיות לי ברור וכפי שהוא בא, כך גם יתפוגג מעצמו

בעיקר אם לא אלחם בו (ונתתי לדמעות לזרום כמים) , גם הידיעה הזאת, יש בה עבורי, משהו מרגיע ומשקיט.

וכך אכן היה.

כבר עם סיום הפוסט של יום שישי התחלתי להרגיש, פיזית את השינוי במצב הרוח ושמחתי לראות שלכתיבה כאן

יש עדיין אותה השפעה שהיתה לה עלי בימים מהמורות ונפילות קשות הרבה יותר.

ואחר כך זה כבר היה עניין של שעות ספורות וכשקמתי משנת הצהריים הנדירה בזמן האחרון, כל התחושות של הימים האחרונים

כאילו לא היו.

רק תחושת הקלוז'ר עדיין שם.

ואני מחכה.

בסבלנות...

(פוסט קצת שונה מהרגיל, אני יודעת, מזכיר יותר את הפוסטים הקודמים שלי אבל לא תמיד הבטחתי ימי יין  ופריחות שושנים, לא כן? ).