עמדתי בחוץ, בגינה והסתכלתי איך צבעם של ההרים מסביב משתנה במהירות איטית מהחום/ירוק הרגיל, היומי לכתום שהשמש צובעת אותו בעת השקיעה , ולכחול/ שחור של הלילה...

ממול נדלקו, אט אט אורותיה של סכנין כשמגדל המסגד המקומי בולט בגובהו ובאורות הירוקים שמייחדים אותו משאר הבניינים שלידו.

יותר רחוק, על ההר, כמו ערמת יהלומים שהונחה שם, נצצו אורות הישוב הקטן של המעופפים  משכיני השלום העולמי.

הדקות של לפני החג.

שעה של חסד.

עמדתי בחוץ אצל אחותי בגינה , בנוף הכל כל לא מוכר לי של שעת החג הנכנסת ואמרתי בליבי מילים של אהבה לאנשים שאני אוהבת...

וחוץ מזה, למרות חששותי (המבוססים על נסיון עבר אומלל , שבו בערב פסח לפני שנים ספורות, לקח לנו ארבע שעות להגיע מהמרכז לאחותי בצפון) שיחקנו אותה בנסיעה של שעתיים וחצי כולל  פקק שהיה בסופו של כביש שש (חצי שעה בלבד) ועצירה לקפה  מהיר לאחריו.

והארוחה עצמה, שהיו בה גם חברים שאנחנו מכירים הכרות שטחית ביותר היתה הנאה צרופה.

מדהים אותי בכל פעם מחדש, לראות איך היום אני משתלבת בקלילות בחברת אנשים שאינן מוכרים לי, מרגישה בנוחות מהרגע הראשון , משתתפת בשיחות על הנושאים השונים ומרגישה , לאחר זמן לא רב, כאילו תמיד הייתי שם...

מדהים אותי, כי אני עדיין זוכרת את הילדה/הנערה/האישה שכל מפגש כזה היה קשה ומסוייט עבורה...

והיה גם אוכל. טעים. מאוד.

כמו אצל כולם.

גפילטע פיש (קניתי והפשרתי בעצמי ), מרק עוף צלול וזך,סלטים  עופות שלמים ממולאים וצלויים (אחותי!) שהריח שלהם בבית לפני הארוחה היה על תקן מעשה בלתי חוקי בעליל.

שוקי עוף בדבש  וצלי עגל שהביאו האורחים האחרים.

עוגת דבש ומאפה תפוחים בבצק.

ופאשלה אדירה שעשיתי כשהבנתי (וגם התגאתי ללא בושה בראש חוצות) שהיינות שהבאתי (פרי "הכרם" של טיב טעם) הם לא כשרים בעליל וחלק מהאורחים, אפעס , שומרים כשרות...

ולא היה מראה סוראליסטי לסיומו של ערב חג,  מכבישי גוש דן, פקוקים עד אימה בחצות הלילה, כאילו השעה 7 בבוקר ביום עבודה רגיל...

ועכשיו אני הולכת לים...