| 6/2003
 10,000 ושאני אעבור על זה בשתיקה...?
10,000 כניסות זה לא ארוע שאני יכולה להתעלם ממנו...
נכון שכתבתי בעבר על ישרא ועל החשיבות שלו עבורי אבל הפעם רציתי לכתוב על התהליך הכתיבה...
כשהעלאתי את היומן של לונדון לבלוג שמתי לב שלמעשה לא הפסקתי לכתוב מאז. אחרי לונדון כתבתי עוד מספר פעמים באותה המחברת, בהפרשי זמן גדולים ואז מצאתי את ישרא, לכן אני רואה רצף של כתיבה שהחל לפני שנה.
כשאני מסתכלת בבלוג הקודם אני יכולה לראות את ההתפתחות שעברתי בצורת הכתיבה, בדברים שבחרתי לכתוב עליהם ולהתמודד איתם.
אני כותבת כל יום.
יש משהו בתכוי שלא נרגע אם אני לא כותבת וזה לא העניין שאני צריכה לעשות "וי" ליד היום אלא משהו חייב לצאת ממני...לא יכולה להסביר את זה...
לפעמים הפוסט הוא פוסט של כרוניקה: תאור מה עבר עלי ביום מסויים, במקום מסויים, במקרים רבים אני כותבת על רגשות, תחושות, מחשבות, רצונות, תובנות...
ההליכה שלי היא הזמן שבו רוב הפוסטים מועלים ונבנים. אני מעלה רעיונות, מחשבות על דברים...יש פוסטים שנבנים לאורך זמן, ימים ושבועות וכל פעם אני מוסיפה להם עוד רובד, עוד שכבה, יש כאלה שאני רוצה לחבר אותם לתאריך מיוחד. לפעמים אני בטוחה במה שאני כותבת ואז, תוכך כדי כתיבה, יוצא משהו אחר לגמרי...
אני אוהבת שהפוסט מאורגן ומסודר והרעיונות מובעים בצורה סדורה וברורה (שריד לאותה הפמה... לא הכל השתנה... ) , לפעמים אני לא מסוגלת לעשות את זה ואז כשהפוסט יוצא ממני אני מרגישה שהוא הזוי...אבל גם כך הוא חלק ממני...
הפוסטים עוסקים בי ובאנשים שנוגעים בי בדרכים שונות וקשורים אלי. אין כמעט איזכור לעולם שמסביב, לסערות שאנחנו כמדינה, כחברה עוברים. זה לא בגלל שהדברים הללו לא מעניינים אותי אלא בגלל שאני, עדיין, בתקופה שבה אני מגלה ולומדת על עצמי דברים חדשים כל הזמן וחשה צורך להוציא אותם על הכתב. זה גדול ממני, זה חזק ממני... (לכן אין כמו הבלוג של עופרניקוס - תחזור כבר מהמילואים - שמוציא אותי קצת מתוך עצמי...)
התגובות, נקודות המבט הנוספות והשונות שאני מקבלת שם, החיזוק, העידוד, הם כלי נוסף לכתיבה שלי.
אני לוקחת משם דברים ללמידה על עצמי, ומתוך כך יוצאים גם משם פוסטים חדשים...
האנונימיות היא השמיכה שמתחתיה אני יכולה להתכסות ולכתוב על דברים שאולי בשום מקום אחר לא הייתי מעזה לכתוב או להוציא אותם לאור העולם...
אבל עם הזמן האנונימיות הזו מתחילה להתפוגג...הן על ידי הכרות עם אנשים בעולם האמיתי, המציאותי, והן על ידי כך שאנשים כבר מכירים את "פמה" ורגילים לקרוא אותה בדרך מסויימת...
האם זו בעיה? האם זו מהווה בעיה עבורי, מחסום לכתיבה, צנזורה?
עד לא מזמן חשבתי שכן. שככל שאכיר יותר אנשים מישרא, יהיה לי קשה יותר להחשף. בתקופה האחרונה שיניתי את דעתי.
מי שמכיר אותי מכאן, מכיר את פמה בצורה העמוקה והחושפנית ביותר שאני יכולה להוציא מעצמי, אז מה בדיוק יהיה לי להסתיר ולצנזר אחרי פגישה בעולם האמיתי, המציאותי...?
לכן החלטתי שלא משנה מה, אני ממשיכה לכתוב כפי שאני מרגישה כי ברגע שאתחיל לצנזר, זה יהיה הרגע שבו אסגור את הבלוג...
לכבוד חגיגות ה 10,000 החלטתי להוציא לאור השמש (וישרא) את הבלוג הישן שלי, שנסגר לפני חצי שנה.
אני מרגישה שעכשיו, עם אמצעי זהירות שנקטתי, הוא יכול לשכון צד בצד עם הבלוג הנוכחי...כי מי שהחלה לכתוב לפני כ 9.5 חודשים היא לא אותו האדם שכותב היום...
יותר מ 10,000 פעמים אנשים נכנסו לבלוג הזה כדי לקרוא מה שיש לי לומר, וכל פעם מחדש כשאני רואה את הקאונטר עולה וקוראת את התגובות אני רוצה לחבק אותם ולומר להם, ולכם מילה אחת קטנה:
תודה.
אוהבת (נו, הרי ידוע שאני רגשנית...)
פמה
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
