שכחתי עד כמה מעייף זה יכול להיות.

לדבר עם ילד קטן.

שכחתי עד כמה מהנה זה יכול להיות.

להיות עם ילד קטן.

ואולי לא באמת ידעתי מעולם...

אני.

הים.

ויפתח בן השש.

בייביסיטר.

חוץ מפעם אחת, כשהיה בן חודש ואחותי נפלה ונפצעה (סיפור ארוך , שאולי היא תספר אותו פעם...) מעולם לא שמרתי על הילדים שלה.

אולי בגלל שהם רחוקים , אולי בגלל שבעבר ,ידעה שלא כדאי לבקש ממני כי זה לא יעשה מתוך מוכנוּת מלאה (כן, מודה), הפעם ביקשה ואני, מתוך צחוק ששטף אותי למראה התמונה שבדמיוני, אמרתי לה, אני אהיה בים, תביאי אותו לשם.

וכך היה.

אחרי שהתארגנו והתמרחנו כדבעי פצחנו בהליכה לכיוון העיר שמצפון כשהמטרה שלי היא ללכת קצת ולהוריד את ארוחת ערב החג ומטרתו היא לאסוף צדפים ובאופן כללי, להינות.

הלכנו, דיברנו, אספנו צדפים, שטפנו בים הצלול, דיברנו, המשכנו ללכת, דיברנו, שיחקנו משחקי מילים (משחק החצי שקר), רצנו וקיפצנו (הוא, לא אני, יש גבול ).

כשהצעתי לחזור בחזרה הוא אמר לי : הרגליים שלי שמחות לשמוע , וכל הדרך חזרה, אותו הדבר, דיברנו, אספנו צדפים, נתנו למים לשטוף את כפות רגלינו, בדקנו טביעות רגלים של אנשים אחרים והשוונו (בחיי, יש אנשים עם כפות רגלים של עוג מלך הבשן...).

ובדרך חזרה הוא מתחבט בינו לבין עצמו האם לאכול את הבמבה עכשיו, לנוח קצת, או להשתכשך במים (מילה שלו ) , או לאכול קרטיב (כפי שהצעתי לו) וההתחבטות המעמיקה הזאת הביאה אותנו עייפים אך מרוצים לשמשיה שלנו ושם  נפלנו שחוטים במקצת, הוא עם הבמבה (ועדיין דיברנו)  ואני פשוט סגרתי עיניים לכמה דקות.

ואחר כך במים.

הוא מסתדר עם המצופים שלו לבד, מנפח וסוגר אותם במומחיות בעצמו.

למים הסוערים במקצת , מול סוכת המציל.

תופסים גלים, עולים, נופלים, שותים מים, באוזניים, באף , בפה (אני, הוא עם משקפת), עושים "פיצה מקפיצה" (מה זאת אומרת אתם לא יודעים מה זה? תופסים את הזאטוט וזורקים אותו תוך זעקות קרב ישירות לתוך המים),נלחמים בזרמים החזקים, צוחקים, צועקים, מדברים ובאופן כללי שמחים עד לב השמיים...

בשלב מסויים שאלתי אותו אם מוכן להשאר , לגור אצלי וללכת כאן לגן.

בטח, אמר כבודו, אני באמת רוצה להכיר חברים חדשים...

ולאחר מכן, כשקניתי לו את הארטיק לפי בחירתו, ובקשתי ביס קטן, אמר: את יכולה לקחת ביס גדול...

נו?  שאני לא אפסיק לחייך?

ובסוף, לצערי (ולפליאתי על צערי) הגיעו ההורים שלו סיימנו את היום המקסים והמענג  הזה, בארוחת צהריים על חוף הים, עם בריזה של סוף הקיץ ושמש שנוטה מערבה צובעת את המים בצבע כסוף ומיוחד...

ואחר כך פלא שישנתי כמו בול עץ...?

(אני עוד אהיה סבתא טובה למישהו יום אחד...ונא להוריד את החיוכים מהפנים  בזה הרגע...)