הוא קרוב ליאוש ממני, אני חושבת.

הביג בוס שלי.

שוב הוא מוצא אותי  יושבת  ליד השולחן, עיניים נפוחות ואדומות ומגירה דמעות כמים.

ושוב הוא עובר לידי, בשקט, על קצות האצבעות, כי הוא מהדור ההוא, שכשנשים בוכות הם נאלמים דום ומתאדים...

כאב ראש שהתפתח במהלך הבוקר ועין דומעת ושורפת יכולים לתת סיבה מצויינת לבכי ששוטף אותי.

ואם היה לי PMS הייתי יכולה גם לתת אותו כסיבה.

אבל אין לי את ה M שב PMS. כבר הרבה זמן אין לי, כמעט שנה וזאת בהחלט לא סיבה לבכות עליה...

אז על מה אני יכולה לזרוק את מצב הרוח הלא ברור של הבוקר הזה?

על מי?

עלי?

על חוסר ההבנה והזכרון שלי שדברים לוקחים זמן?

ששינוי, אפילו שהוא בדיוק מה שרצית , כשהוא מתרחש הלכה למעשה הוא סוג של טראומה?

שלוקח זמן להתרגל למצב חדש, לפלטפורמה חדשה , לבסיס חדש עליו בונים משהו מתוך רצון משותף ?

שלמרות שאני באה לשם ידיעה ברורה איך טוב לי ואיך אני רוצה את הדברים , התחושות בתוכי מעורבות ומעורבלות, כשהן ניזונות מעבר , שהיו בו דברים טובים, אבל בסופו של דבר הוא חנק אותי באופן מסויים?

שאני צריכה להזכיר לי להינות מההווה?

שאני צריכה פשוט להקשיב לעצמי, כי כשאני עושה את זה מתוך כוונה שלמה, אני שומעת את הדברים בתוכי נאמרים בקול חזק וברור...?

בכיתי.

בכי ארוך , מטלטל גוף ומשחרר.

מפליא אותי בכל פעם מחדש אילו תכונות של ריפוי יש לתחושת חוסר השליטה שמרגישים כשבוכים בכל החושים והעוצמות.

איזו תחושת ניקיון פנימי.

אני אבכה עוד.

ברור לי.

ואקשיב לעצמי.  ולא אתעלם.

ואעשה את הדברים בדיוק כפי שטוב לי. בדיוק כפי שאני צריכה אותם...

ומתוך כך, הסערות ישקטו ושוב אוכל להרגיש את אותה תחושת הרגיעה והשלמות הפנימית שהתחלתי להרגיש בזמן האחרון, בימים האחרונים...

כי הבסיס , הבסיס כבר נמצא בתוכי...

(פוסט מבולבל ולא מובן , אני יודעת, וכמו כל הפוסטים שלי מקרין את מה שעובר בתוכי בזמן הכתיבה...)

(ומדיווח שקיבלנו, בבסיס של ג. הבכור דואגים לו ומדברים איתו,  הוא הצליח אתמול להוציא ממנו רגשות ודברים שהחזיק עמוק בתוכו, וזה משמח ומרגיע במידה מסויימת...)