לפעמים,  ישנם ימים בהם אני

נמשכת לפשטות.

למהות הבסיסית המובהקת של הדברים,

שברורים כמו בצק רק בכף יד

או

אדמה חומה חורקת בין האצבעות.

לפעמים, אני כמהה לפשטות,

שבה הדברים בהירים וברורים בלי הנחות ומסקנות שאינן

קשורות לדבר

והם נמצאים שם,

בתוכי ומסביבי מעצם היותם,

פשוטים.

לפעמים, אני מחפשת את הפשטות,

את הבסיס,

את המהות,

את מה שנשאר לאחר שכל הקליפות קולפו.

של הדברים כולם,

של

עצמי.