משפט שאמרה לי חברה אתמול  , האיר לפתע מול פני באור יקרות.

לכאורה לא היה שם שום דבר חדש שלא ידעתי אותו כבר זמן מה, אבל בקונטקסט שבו הוא נאמר, בתוך המצב הנפשי שהייתי בימים האחרונים, הבנתי אותו, הפעם, ריגשית.

"את רגילה לרַצות". היא אמרה לי.

ריצוי.

לעשות את הדברים כמו ש"צריך", שבעצם העובדה שאת עושה אותם כך, יאהבו אותך.

ירצו אותך...

כבר כתבתי בעבר על "הילדה הטובה" שהייתי אבל מעולם לא הסתכלתי עליה כעל מישהי שדאגה כל חייה לרצות את הסובבים אותה.

לפני כמעט שנה, כתבתי את הפוסט הזה (שנשאר בטיוטות) על מישהו אחר אבל במידה זאת או אחרת , הוא משקף את ההתייחסות שלי מתוך הריצוי, מתוך הפחד:

אני בודקת אותך כל הזמן ואתה אפילו לא יודע...

אתה נמצא במבחן בלתי פוסק, ללא רגע הפסקה, ללא אפשרות לצאת אפילו לשרותים, לשאול שאלה את המשגיחות הזקנות, עם ספר פתוח, עם ספר סגור...

אתה נמצא במבחן בלתי פוסק אצלי...

ואני המרצה הכי קשוחה שיש, הכי לא מבינה, הכי לא סלחנית, ואצלי חומר הלימודים הוא הכי קשה, והדרישות קשוחות ובלתי מתפשרות...

כי אני מלמדת את מדעי הפחד...

אני מלמדת את מדעי חוסר האמון...

אני מלמדת את מדעי בדיקת האמינות והאמת הפנימית...

ועד שלא אחליט שעברת את המבחן, ובהצלחה, אתה תמשיך להיות תחת בדיקה מדוקדקת , תחת מיקרוסקופ אלקטרוני שמפצח אותך כל פעם לאלפי חלקיקים , ולאחר כל בדיקה ומבחן אחבר אותך מחדש...

עד לפעם הבאה...

2.11.03

הייתי צריכה שאנשים יראו לי שהם רוצים אותי.

ולשם כך הם היו נבחנים על ידי.

הם לא ידעו שהם במבחן, אבל אני ידעתי, לי זה היה ברור לגמרי.

ולעיתים, הם היו נכשלים לפי אמות המידה שלי ואז אני הייתי נענשת, כי שוב קיבלתי את ההוכחה שלא רוצים אותי...

לא פלא שחלק נכבד מאוד מחיי , עד לפני שנה בערך (ולעיתים אפילו בימים האלה ממש) נזקקתי כל כך שירצו אותי.

הרי ביליתי את אותן השנים בנסיון לרַצות את האנשים שסביבי ובראש ובראשונה את אמא שלי.

היא שתמיד אמרה לי שאהבת אם, הורה, אינה תלויה בדבר,  העמידה אותי , מצד שני, במערכת היחסים שלי ושלה עד ליום מותה כשאני כבר אישה בוגרת, נשואה ואם לילדים, בתחושה שאני על תנאי, שאני עומדת על סוג של גבול, שאם אעבור אותו, היא עלולה לקחת ממני את האהבה שלה...

לנטוש אותי...

ומעניין שדווקא עם ג. בעלי (וגם עם הבנים שלי) אני לא זוכרת תחושה כזאת מתחילת הקשר שלנו...

אולי כי הוא תמיד אהב אותי יותר וידעתי זאת...

אבל אני לומדת.

בשנה האחרונה התחלתי ללמוד להתמודד עם התחושות הללו, להבין שהן אינן קשורות למישהו חיצוני אלא באות ממני, אני לומדת להפסיק לבחון את האנשים שסביבי ולקבל אותם בלי תנאים...

לאהוב אותם בלי תנאים...

בראש ובראשונה את עצמי...

והימים האחרונים היו תזכורת לכך שתבנית שאת חיה בתוכה כל כך הרבה שנים, לוקח זמן ודרך ארוכה עד שמצליחים להשתחרר ממנה לגמרי או לפחות, לומדים לחיות איתה בסוג של ססטוס קוו...