הריח של הימים האלה, זורק אותי שנה לאחור.

השבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

משהו חדש מתרקם לו באוויר, בשיחות בכתב, הודעות סמס שעוברות לשיחות ארוכות בטלפון...

עוצמות רגשיות עוברות בין הקווים הבלתי נראים של  הטלפונים הסלולריים, ריח וטעם מתוק של הבטחה עמומה אך מאוד מרגשת עובר בגוף...

ואז הכל נעצר בבת אחת.

הוא ביקש זמן לחשוב על הקשר ואני, בנדיבות רבה כל כך של מישהי שמבינה את ההתלבטויות שחופרות בתוכנו במצב כזה, נתתי לו את כל הזמן שבעולם, ובמקרה הזה, זה היה סוף השבוע הארוך של יום כיפור...

ארבעה ימים תמימים שבהם הרגשתי כל דקה כאילו שקלה טון ...

ארבעה ימים בהם עברתי את כל טווח ומגוון התחושות והמחשבות האפשריים...

ארבעה ימים שלסופם הגעתי חסרת נשימה וכוחות כמו אחרי ריצת מרתון שלא התכוננתי אליה כלל...

בסופו של דבר זה נגמר לא יפה ולא בוגר, אבל זאת לא הנקודה...

הנקןדה היא שהיום לא הייתי כל כך נדיבה עם ההבנה שלי את הצד השני.

לא הייתי כל כך נדיבה במתן חלקים מתוך עצמי, מתוך הרגש שלי.

היום הייתי עוצרת את זה כאן ועכשיו, וכמו שלמדתי לשחרר , הייתי משחררת אותו לדרכו, שאת המחשבות, התהיות וההתלבטויות יעשה עם עצמו ועל עצמו...

ובכל זאת,

הריח , האוויר, האור שבחוץ מזכירים לי את הימים ההם, שבין ראש השנה ליום כיפור שבמידה מסויימת, היו עבורי לפני שנה, ימים של חשבון נפש ומחשבה...

רציתי לכתוב על משהו אחר לגמרי אבל התת מודע החליט אחרת...(ולא, לא מדובר ביוֹני)

לב פתוח לאחר בקשת סליחה , גמר חתימה טובה וצום כמו שכל אחד שצם, רואה ועושה אותו  (מצחיק אותי לברך "צום קל" , איך יהיה קל אם אנו מצווים לענות את נפשותנו? )  חברים יקרים