היו דקות ספורות , בשעות בין הערביים של יום כיפור עצמו שבהם באמת  אפשר היה לשמוע את הדממה הלא רגילה של החוץ...

אותן הדקות בהן הילדים רוכבי האופניים/תלת אופן או כל כלי ממונע/לא ממונע אחר על גלגלים, כבר נקראו להוריהם ומצד שני, המכוניות עדיין לא חזרו לנסוע.

באותן הדקות הכביש לא היה שייך לאף אחד מלבד לעצמו, ופסים שחורים וארוכים של אספלט עמדו בשיממונם וחיכו לסיומו של היום...

השקט של יום כיפור (בעירי) הוא לא באמת דממה שבה שומעים את הרוח...

זה השקט מרעש מנועי המכוניות, אבל במקומו עולה הרעש של מילים משיחות האנשים שכולם יורדים בבת אחת לרחוב כאילו הישיבה בבית, בערב יום כיפור מחניקה אותם, של גלגלי אופניים על האספלט, של ציפצופי פעמוני אותן האופניים, של ילדים שקוראים אחד לשני.

הרעש הוא קולו של החשמל הזורם בחוטים שנשמע כל כך חזק פתאום בשקט שאופף את הכביש הראשי העמוס כל כך בימים רגילים וריק באופן לא יאמן וסוראליסטי ביום כיפור...

השקט של יום כיפור יכול להיות מאוד רועש ומאוד דינאמי, והייחוד שבו נותן את אחד הטעמים המיוחדים שיש ליום הזה עבורי...

בפעם הראושנה מזה שנתיים, הגעתי והייתי ביום כיפור שלווה ורגועה תוך יכולת להינות מהשקט הזה ולחכות לשבוע הבא עם חיוך מסויים על השפתיים...

ומתוך שלושת החגים החודש, זהו החג השני שחששותי ממנו מתבדים...

ואולי זה סימן לימים שיבואו...

שבוע טוב (וקצר) חברים יקרים