שוב מצאתי את עצמי נאלצת לבחור בין הפרקטיות לאהבה...

בתחושה שלי, כך עשיתי כל חיי...

החל בדברים גדולים כמו לימודים (משהו שמתאים לך...שחייבים לסיים אותם אפילו אם כבר מבינים שזה לא זה...), מקומות עבודה (קרוב לבית, שעות נוחות, הילדים, את יודעת...) וכלה בדברים הטרוייאליים יותר כמו בגדים , נעליים (אי אפשר לקנות את האופנה האחרונה כי לא קונים בגד לעונה אחת בלבד...)

ולא אמרתי דבר על הזוגיות שלי...

היום האהבה היא חלק בלתי נפרד ממערכת השיקולים שלי ואצלי...

וכך היה גם הפעם.

למעשה היינו סגורים על מה שאנחנו רוצים.

באנו רק לראות.

נכנסו לאולם, הן עמדו שם במקומות אסטרטגיים שונים, צבעוניות, מריחות ריח של "חדש".

העפתי מבט לכיוון הבחירה הראשונית שלנו ואז...

התאהבתי.

באחרת.

אהבה חזקה וברורה.

מכוערת/מקסימה, חצופה ושובבה (כן, שוב ) , כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה, עומדת בין כל חברותיה ואומרת:

הנה אני!

הוא, קיבל חום.

אבל סיכמנו...דיברנו...למה לשנות...? היא חדשה... לא מוכרת...קטנה...לא נוחה..., בטיחות... נכון שזה עבורך אבל את לא היחידה במשפחה (מה שנכון...)

התפתלנו ביינו לבין עצמנו...

אני נמשכתי אליה בעבותות שלא יכולתי להסבירן והוא רק התחפר בתוך עצמו...

ויתרתי.

הוא צודק. זה אמנם בשבילי אבל לא רק...

והיא חדשה בארץ, ולכי תדעי איזה שם יהיה לה, מצב השוק, בטיחות, והיא קטנה ו...ו...ו...

ויתרתי...

החלטנו על הבחירה המקורית (שהיא טובה לכשעצמה כמובן...פרקטית וגם לא מכוערת בכלל, אבל...).

אבל בכל פעם שדיברתי עליה, על האהבה, אמרו לי שהעיניים שלי נוצצות...

חבר שראה ושמע אותי אמר לי: את רוצה, אל תוותרי...

החלטתי לנסות שוב.

הוא (בדיעבד התברר לאחר עבודת שיכנוע מהחבר) הסכים...

הלכנו על האהבה...

אדומה.

בוודאי שאדומה, מישהו חשב אחרת?

ובינתיים עד שהיא תגיע אלי (לאחר החג), קיבלתי אותה אתמול (בירוק/צהוב לימוני) לנסיעת נסיון לחג וסוף השבוע , והאהבה הפכה למעשית ומציאותית...

(רק מסקנה אחת בינתיים, במדינתנו הקטנה והמוקפת, כדאי שיראו לך איך פותחים את תא המטען אחרת תצטרכי לגייס את כל קיסמך האישי [ומחשופך הגדול] כדי לשכנע מאבטחים בחניונים לתת לך להכנס...)

והפרקטית?

כבודה במקומה מונח כמובן , אבל לא אצלי...

חג שמח חברים יקרים, חג של סוף והתחלה חדשה...

(יש! למדתי להעלות תמונות...)