| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
 סחרחורת...שקיעה...
כל תזוזה, ואפילו הקטנה ביותר, "מפילה" עלי את קירות החדר...יובש בפה, בשפתיים, בחילה...פחד.
התעוררתי בבוקר והכל היה בסדר. נשארתי במיטה, מנמנמת, הרדיו פתוח, שומעת על איזו שריפה לא רחוק מכאן, די מעומעם, נרדמת, מתעוררת לסרוגין, ואז...
לא יודעת איזו תנועה עשיתי, אבל עשיתי משהו והרגשתי איך אני מסתחררת וכל החדר ביחד איתי...
שנים שלא היתה לי התחושה הזו.
כשהייתי מורה, אחת לכמה חודשים, דווקא כשהתקרבנו לחופש הייתי מקבלת התקפה של סחרחורת, לא הייתי יכולה לקום בבוקר והייתי נשארת בבית.
ידעתי שזה סוג של בריחה ממשהו שמאוד לא אהבתי וקיבלתי את זה כך.
אבל אני לא זוכרת את זה כל כך חזק, כל כך ארוך, כל כך מתיש...
אחרי זה אני מרגישה כאילו אני הולכת על קליפות ביצים, כאילו הגוף שלי עשוי מחרסינה וכל תנועה צריכה להעשות בזהירות מירבית פן משהו ישבר...
נשארתי בבית. ישנתי עוד כמה שעות, זה עבר...
אני יודעת שההתקפה הזו היא משהו שהגוף שלי אומר לי. פעם לא ידעתי להקשיב לו.
היום אני יודעת.
רק צריכה למצוא את הדרך...
אז היום יהיה יום של בית, מנוחה, קריאה ואולי גם לימודים בערב, אם ארגיש טוב...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
