מה הביא אותי להיות לפעמים כמו השפן של אנרג'ייזר שלא מסוגל לשבת לרגע וחייב להיות

כל הזמן בפעולה בלתי פוסקת.

כי הרי לא גדלתי בבית פולני שבו האנדרסטייטמנט היה: "אני כבר אנוח בקבר" ואני זוכרת תמונות רבות של

אמא שלי יושבת מול הטלווזיה ובידיה הסריגה שלה.

זהו.

"ובידיה הסריגה שלה".

שחס וחלילה לא נשב לרגע בבטלה מוחלטת.

כזאת שלא עושה שום דבר.

שום כלום.

ריק מעשי ומחשבתי מוחלט.

ואולי זה הכל בא מאותה סריגה שתמיד היתה בידיים שלה.

שאין צורך לומר את הדברים במילים מפורשות,

לפעמים מעשים תמימים לחלוטין מקבעים אותנו בדפוס מסויים...

וכל זה בא כדי לומר שלאט לאט אני מצליחה לא למלא לי את השעות הפנויות בעשייה בלתי פוסקת ופרודוקטיבית בעליל ואני מרשה לעצמי לשבת עכשיו ,

ידי ריקות  ורק לבהות בהרי ירושלים הניבטים מרחוק

ולתת למחשבות לרוץ

על

כלום...

שבת שלום חברים יקרים, כזאת בדיוק איך שאתם אוהבים...