ירושלים. גבעת רם. 1982.

אני כבר סטודנטית ותיקה , שנה שנייה ומתחילה להרגיש קצת בבית בקמפוס הירוק של גבעת רם ואז, בדיוק אז מחליטים לערבב מחדש את כל הפקולטות של האוניברסיטה ולהעביר אותנו, את מדעי הרוח יחד עם מדעי החברה לבונקר האטומי מצופה השיש הלבן, שעל הר הצופים.

קמפוס הר הצופים.

המקום עדיין לא ממש ראוי ללימודים.

  לא שלאחר שגמרו לעבוד שנה (שנה, שנתיים נוספות אבל מי סופר את הפיגומים) היה כיף להיות בכיתות בעלות הארכיטקטורה המופרעת בעליל, אבל התרגלנו.

ואז גם החלטתי שיש לי די הרבה זמן פנוי ולמה שלא אלך לעבוד בספריה החדשה שזה עתה נפתחה.

וכך התחילו שלוש שנים של חברות מופלאה, אני וקומת הספרייה של מדעי הרוח, האומנות והמוסיקה.

בניגוד לאחותה הוותיקה בגבעת רם שעדיין נשבעה בקטלוג של דיואי (ולא, אל תבקשו ממני להסביר רק אומר שמדובר בכרטיסיות שאין שום סיכוי שתצליחו למצוא איתן ספר), הספרייה בהר הצופים היתה מקוטלגת לפי שיטת הקונגרס האמריקאי והיתה ממוחשבת כולה.

וזה הפחיד אותי נורא.

בתוקף תפקידנו היינו אמורים , בין השאר, לעזור לסטודנטים לחפש במחשב והרבה זמן הייתי בטוחה שכל פעם שאני אלחץ על מקש שונה מזה שהייתי אמורה ללחוץ עליו, אני אמחק בבת אחת ובאופן בלתי הפיך את החומר שבמחשב.

לאט לאט, זה עבר לי ונרגעתי.

בשנתיים הראשונות ניהלה את הספרייה צילה המקסימה שבין השאר היתה ביתו של השופט העליון אגרנט (דו"ח אגרנט מלחמת יום הכיפורים) והרגשתי תחושה של חשיבות להיות כל כך קרובה למישהו שנוגע בבית המשפט העליון.

לאחר שנתיים חזרה המנהלת הקבועה שממש שכחתי את שמה אבל היא היתה מבוגרת עבורנו ( אמצע שנות הארבעים, אני משערת) ויותר חשוב , היא היתה רווקה זקנה ולכן שנאה בכל ליבה את הספרניות שעבדו תחתיה, שהיו כולן, צעירות וחשוב יותר, נ ש ו א ו ת.

אגפי האומנות והמוסיקה ששכנו באותה הקומה היו מופרדים מאיתנו אבל לעיתים עזרנו להם וכך הכרנו את אחראית ספריית האמנות שהיתה גרושתו של אוטוטו רמטכ"ל , אמנון ליפקין ( שחק) והעובדה שבאותו הזמן התפרסם הרומן שלו עם טלי שהפכה לאחר כך לאישתו, גרמה כנראה לפרצופה החמוץ להחמיץ יותר כלפי שאר ספרניות הקומה (צעירות ונשואות, כבר אמרתי? ).

לפעמים יצא לי לעשות משמרות באף המוסיקה ואז זה היה כיף, כי יכולתי לשים לי תקליטים (כן, תקליטים, אלו השחורים מוויניל שמסתובבים לאיטם) ואוזניות ולהקשיב למוסיקה.

נכון שכל המוסיקה שם היתה קלאסית אבל  את "כרמן"  אני יכולה לשמוע שוב ושוב ובשלב מסויים כבר ממש יכולתי למלא את מקומה של הזמרת אם היה צורך...

שלוש שנים עבדתי בספריית מדעי הרוח בהר הצופים ומאוד נהנתי מהעבודה, מהמגע עם הספרים והמילה הכתובה (אפילו אם את הרוב כמובן לא הבנתי, היי, תנסו לקרוא עבודות דוקטורט בנות 300 עמודים ועוד באנגלית אקדמית!), עם האנשים ושאר הסטודנטיות אבל אני לא יכולה לסיים בלי הארוע הבלתי נשכח   בו באותו יום מסויים אחר הצהריים, שניות ספורות לאחר שאני יוצאת מבין המדפים באגף כתבי העת ועבודות הדוקטורט, אני פתאום שומעת רעש מאחורי, מסתובבת ולנגד עיני הנדהמות מתמוטטים כל המדפים אחד אחרי השני כמו קוביות דומינו.

והשאר יסופר בתולדות ספריית מדעי הרוח, הר הצופים, האוניברסיטה העברית בירושלים.

מקום העבודה הראשון שלי.