בסופו של דבר, ובגלל שהיא כל כך רצתה להגן עליה היא עשתה בדיוק כמוה...

לאחר מלחמה סיזיפית של להחזיק את הראש מעל המים ולשמור על מראית עין לפחות של חיים נורמליים,  בבלבול שבין אהבה ומין כשהיא כל כך צמאה למגע וטועה לחשוב שכל מגע הוא אהבה, לאחר שהיא מבינה שלא משנה מה תעשה הסביבה תסתכל עליה ועל אימה בדרך מסויימת מאוד, היא מחליטה , מתוך חוסר אונים נואש ומתריס שאם כך, אז עד הסוף...

"אל תבכי, אני אהיה בסדר, אני אראה אותך בבוקר" אמרה לה רותי, האמא שלה שבעצם היא הבת שלה והיא האמא שלה, וכך שוב ושוב בהיפוך תפקידים שאף אחת מהן לא מצליחה כמובן לקיים באופן מלא ומוצלח.

וכשהיא עומדת שם ,  מרוחה באיפור מוגזם שמתחיל להמרח על פניה, על גופה  שמלה חדשה וסנדלים גבוהי עקב, שקנתה בכסף הראשון שהרוויחה כשהחליטה שאם אי אפשר להילחם אז עדיף להצטרף , ודמעות זולגות מעינייה בדממה שהיא צופה באמא שלה מתמרחת בצבעי המלחמה לקראת היציאה לקרב היומיומי שבו היא מפסידה בכל פעם מחדש, היא בוכה הפעם לא על אמא שלה, היא בוכה, הפעם, על עצמה...

"אור".

סרט קשה.

סרט שנשאר.

סרט שמספר על עולם ואנשים שקיימים לצידנו. אנחנו רק לא תמיד רואים אותם...

(והביקורת המלאה תהייה כמובן אצל הפסיכופת )