| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 6/2003
 נכון, הדברים השתנו אצלי, והיום אני כבר בטוחה
אבל זה לא תמיד הופך את זה לקל יותר...
אולי זה תהליך טבעי, אולי זה הביוריתמוס ששמעתי עליו לאחרונה ואני מנסה להבין איך זה מסתדר עם מה שעובר עלי , אולי זה בגלל הפוסט שאני מסתובבת איתו בראש כבר ימים ואני יודעת שהיום הוא יעלה כי עכשיו אני בטוחה במה אני מרגישה...
אולי זה כל זה ואולי זה סתם...
ימים לא מוצלחים.
נפשית וגופנית. נפילה קשה והתאוששות אבל הדברים כאילו לא מתחברים לעצמם, כאילו יש להם חיים משלהם ואני נשרכת בצידם או מאחוריהם...
דברים שוליים ולא חשובים משפיעים על מצב הרוח, מורידים אותו ומעלים אותו שוב, כמו אותה סחרחרה שבלונה פארק, מקבלת החלטות לביצוע מיידי ומבטלת אותן מיד, חוסר סבלנות, אנרגיות מתפוצצות, מתח פנימי שרוצה לפרוץ...
יצאתי אתמול להליכה מיד אחרי העבודה, בשעות החמות, הייתי חייבת להוציא את הבעירה שהיתה בתוכי...השמש בערה וכמעט ולא הרגשתי אותה, הלכתי והלכתי ופתאום, הייתי שוב בבית...כמו על טייס אוטומטי, הולכת בלי לשים לב, הרגליים שמכירות כבר את הדרך נשאו אותי , ואני המחשבות שלי נשאו אותי למקומות אחרים...
היה קצת מפחיד...
למזלי, את שארית הערב לא הייתי צריכה "לבלות" עם עצמי...
והיום, היום יהיה בסדר.
ולכך שלאחר שיחה ארוכה, נעימה וקלילה עם ד. פרצתי בבכי, אין שום הסבר ויש את כל ההסברים שבעולם...
ממשיכה להתחבט עם עצמי על החלטות של "כן" או "לא" ונשארת עם "אולי"...זה בסדר, לא חייבת להחליט עכשיו, יש לי עוד את כל היום, נראה מה הוא יביא איתו...
Everything’s gonna be all right ...יש שיר כזה, נדמה לי על רקע של מוסיקה קלאסית...מתאים לי...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
