הם עמדו בקדמת הבמה, עם אותם השטיקים שעוברים איתם בשלושים + השנים שהם נמצאים במוסיקה הישראלית.

כל אחד מהם אמן יוצר ומשפיע בסדר גודל זה או אחר וביחד, במשך יותר משעתיים רצופות, הם פשוט הרימו את התיקרה באולם.

חלקי להקת כוורת/דודה/גזוז :דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצי'ק , אפרים שמיר והליידי שבחבורה עם קול מלא וחזק, מזי כהן.

ומעליהם, על במה מוגבהת מעט, עמד הדור הצעיר (קלידן, מתופף ונגנית כלי הקשה), שחלקו אולי אפילו לא נולד כשהם מתו (כמו שאמר גידי גוב , בהומור האופייני הדקיק והציני משהו, האופייני לו) והסתכלו עליהם, על הנפילים המשתוללים על הבמה בחיוך סלחני משהו...

וכך היה גם באולם.

שילוב מעניין של אנשים שזוכרים אותם מההתחלה, עוד בלהקת הנח"ל המיתולוגית, שלא נדבר על כוורת שמזמן עברה את שלב המיתולוגיה ויושבת לה למעלה על האולימפוס, וצעירים, עד צעירים מאוד (כמו אותה היילדה בת 4 - 5 מהשורה הראשונה, שהדהימה אפילו אותם עם ידיעה מושלמת של מילות השירים , עלתה לבמה ושרה בבטחון גמור את "תה עושה סחרחורת") שמכירים את כל השירים שלהם בעל פה כאילו הם שומעים אותם יום יום ברדיו...

הם נהנו שם על הבמה.

אפשר היה לראות את זה בכל דקה , אפשר היה להרגיש את זה...

אינטימיות חברית קרובה של אנשים שמכירים אחד את השני כבר עשרות שנים ולמרות זאת, עדיין, אוהבים לעמוד ביחד על הבמה לנגן, לצחוק, להעביר קטעים (הירידות של דני סנדרסון וגידי גוב על רמת גן הביאו לפרצי צחוק היסטריים באולם), לעשות את אותם השטיקים שוב ושוב ולצחוק מהם כאילו זאת הפעם הראשונה.

ולשיר.

והיו שם כל השירים.

שלהם כקבוצה מלהקת כוורת, דודה, גזוז, שלהם בנפרד, כדני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר וגם מזי כהן ("עכשיו את יודעת") ושוב ראיתי עד כמה חיבור נכון של מילים, מנגינה ואנשים יכול להרים את התקרה ואת הקהל גם יחד...

אני אפילו לא יכולה לומר שהם החזירו אותי אחורה, לשנות הנעורים שלי, כי אז, בשנות הנעורים שלי לא אהבתי אותם.

אם לדייק, אפילו לא סבלתי אותם .

לא את כוורת , ובוודאי שלא את דודה וגזוז.

מילות השירים עשו לי פריחה והמנגינות הביאו לי את הסעיף.

משהו בי אז, לא יכול היה להתחבר אליהם.

ואתמול, עם העייפות הגדולה שנפלה עלי בסוף היום האינטנסיבי שעבר עלי (כולל פגישה עם חברות בין העבודה להופעה) והיכולת לנמנם בתחילת ההופעה יחד עם המוסיקה הסוחפת ולאגור כוחות מחדש, הם מצאו אותי עומדת על הרגליים , יחד עם כל הקהל באולם , רוקדת ושרה:

"היי יו-יה אני שואל

היי יו-יה אתם עונים

היי יו-יה האם זה פייר ?

היי יו-יה אתם לא יודעים".

הם לא רצו ללכת ואנחנו לא רצינו שילכו.

רצינו להשאר שם, עם המוסיקה הסוחפת, האנרגיות הזורמות, עם החיוך על הפנים (אלון אולארצי'ק לא הפסיק לחייך במשך כל ההופעה כולה ) והגוף שלא מפסיק להתנועע...

והעונג.

העונג הצרוף...

עכשיו אני מחכה להופעה של שלום חנוך. מחר...