בנושא הזה, כי בנושאים אחרים, ידעתי לשאול ולא התביישתי.

אבל כאן, שתקתי.

ולא כי לא דיברו על מה שהיה.

דיברו.

אבל אני העדפתי להעמיק במה שקרה לאחרים במקומות נוראים יותר באירופה,כי השואה ברומניה , כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורים המעטים של ההורים שלי, לא היתה עבורי כנראה מספיק, "סקסית".

עובדתית, אני דור שני לשואה.

מצד שני, אף פעם לא הרגשתי כך.

זה קשור כנראה לאיך הם ראו את זה ואיך הם בחרו להמשיך לחיות עם זה.

לפי הסיפורים זה לא היה כל כך נורא.

יחסית. מאוד יחסית.

לא שהחיים  ברומניה תחת שלטון אנטונסקו ו"משמר הברזל" הפשיסטי שהיתה חלק ממדינות "הציר", היו פיקניק, להפך.

מספיק להזכיר את  פוגרום העיר יאסי ומחנות הריכוז בטרנסניסטריה, ובכל זאת...

ההורים שלי היו צעירים בתקופה ההיא.

אבא שלי היה בגיל העשרה ואמא שלי, צעירה יותר.

ואולי מכאן בעצם כל העניין.

מהסיפורים הצטיירה תמונה לא נוראה מדי. לא נעימה אבל גם לא מפחידה ובהחלט לא מזעזעת.

אבא שלי סיפר שהיה צריך לעזוב את בית הספר בבוקרשט ולעבור לבית ספר יהודי ובגיל מאוחר יותר, בסביבות גיל 16 היה צריך לעשות עבודות כפייה שהיו טאטוא רחובות.

תסכימו אותי שזה לא נורא.

בטח לא  מול סיפורים של ילדים ובני נוער אחרים בפולין, למשל.

הוא סיפר גם שאבא שלו (סבא שלי) היה חבר מחתרת סוציאליסטית אנטי פשיסטית  וחלק נכבד מהמלחמה הוא הסתתר בשם בדוי (שאחר כך הפך לשם המשפחה שלנו), ובעצם אבא שלי, אימו ואחותו הגדולה עברו את התקופה הזאת, לבדם.

אמא שלי ,שגרה בעיר קרַאיובַה בדרום רומניה, סיפרה שלא היה קל (מלחמה, נו) היה קיצוב באוכל  ולפעמים היו מטוסי בעלות הברית עוברים מעל העיר בדרך להפצצת שדות הנפט בפלויישט, אבל העובדה שאבא שלה (סבא שלי) היה קצין בדימוס בצבא הרומני (סרן) ורוקח , כנראה עזרה לכך שהם לא סבלו מהתנכלויות.

וזהו בעצם.

זה כל מה שאני יודעת.

ואף פעם לא שאלתי יותר.

לא שאלתי איך זה ללכת ברחוב עם טלאי צהוב.

ואיך זה לטאטא רחובות,

ולשמוע  כל מיני מילים לא נעימות,

ולחיות כשאתה לא יודע מה קורה עם אבא שלך

ולא לדעת מה ילד יום...

היו שם ,בסיפורים הקטנים הללו עוד כל כך הרבה גוונים , רבדים, תחושות ורגשות שמשום מה לא העזתי לגעת בהם והעדפתי להתעמק בסיפורים של ועל אנשים אחרים,

ובבית להיות

זו שאינה יודעת לשאול.

והיום כשאני רוצה ויודעת לשאול זה מאוחר מדי ונשארתי עם התהיות...