לא אני, זה בטוח ().

בוקר של ערב החג האחרון (תודה לאל ) ובמערב , מעל הים, שמים אפורים, כמעט שחורים מעננים וריח רענן של גשם באוויר.

טיפות זעירות שיורדות בזמן הנסיעה למשרד (ומשאירות סימנים חומים על המכונית שכבר שכחה מה הוא צבעה המקורי), ואנפה לבנה שראיתי בכיכר נותנות את הטאצ' האחרון בתפאורה להצגה שגם היא בעצם סוג של פרומו לפני סערת החורף...

ואני מסתכלת על כל זאת בעיניים מצומצמות ובוחנות ויודעת שכל הנסיונות שלי להתעלם מהנעשה מול עיני הם לשווא והגיע הזמן להפנים את העובדה שהקיץ פשוט חלף...

ולנסות גם להינות מכך...

היום החג האחרון. וטוב שכך.

לא בגלל שלא היה לי טוב, להפך.

זאת היתה תקופת החגים הראשונה מזה שנתיים שיכולתי להינות , ונהנתי בה באופן השלם והמלא ביותר, בלי להיות חצויה, בלי לרצות להיות עם מישהו אחר, בלי לחכות לסיומם כדי להיות עם אותו אחר, בלי להתגעגע עד לכאב , בלי להרגיש שאני מגיעה לקו הגמר שלהם חסרת אוויר ונשימה כמו הרץ האחרון במרתון באולימפיאדה.

ובכל זאת.

אלו האנרגיות שלי שלא מסתדרות כבר עם שבועות שבנויים מיומיים עבודה או כל פעילות כזאת או אחרת ואחר כך שלושה ימי חופש.

אני לא יכולה להכיל בתוכי כל כך הרבה חופש, מנוחה , רגיעה ובטלה.

אני הופכת לחסרת מנוחה/עצבנית כשאין לי את האפשרויות היומיומיות להוציא את האנרגיות שבתוכי.

וזה לא אותו חוסר מנוחה שהיה בי בשנתיים האחרונות, שבא ממקום שבו היה חסר בי "משהו" ורצתי ריצה ארוכה וחסרת נשימה כדי להשיג את אותו ה"משהו", ממקום שבו למעשה לא יכולתי להיות אני עם עצמי כי עד כמה שרציתי להיות לבד, מהלבד הזה, פחדתי לפעמים עד כדי מחנק...

זה המבנה הבסיסי הנוכחי שבי.

שהוא למעשה תמיד היה כך , רק שהאנרגיות שהיו בי בעבר, הופנו למקום אחר, לשרידות היומיומית,  וכך הם מילאו את הצרכים שלי אז.

והיום אני צריכה לנתב ולהוציא אותן אחרת, באינטנסיביות חזקה יותר ולאורך זמן ארוך ומוסדר יותר כשהחגים והחופשים שצצים לי פה ושם כפטריות אחר הגשם, עוצרים בי ומשאירים בתוכי תחושה מתסכלת משהו, כמו אצן שריצתו הופסקה מטרים ספורים לפני סיומה וכל האדרנלין עדיין זורם ושועט בעורקיו ...(איזה דימויים נפלו עלי הבוקר...).

וזה מחזיר אותי לסתיו.

לעננים, לאפור שבחוץ, לריח , לגשם שיורד פה ושם הבוקר.

לתחושות של סיום והתחלה...

למחזוריות.

למהותו של החג היום...

חג שמח חברים יקרים, עם העצב על סיום הקיץ והשמחה על רעננות הסתיו...

ושלום חנוך היה מצויין.

זו רק אני שלא התחברתי לשירים, למוסיקה ולשום דבר שהיה על הבמה או על הרחבה שמולה...

כמו משפטו האלמותי של ג'ורג' בסיינפלד: "זאת אני לא הוא...".

ובעצם, כך זה תמיד...