לפני די הרבה שנים, במפגש יום העצמאות המסורתי של כל סניפי המשפחה, ישב בעלה של בת דודתי והוא אבל וחפוי ראש.

מה קרה, התעניינו, על מה העצב ?

אני לא חוגג את יום העצמאות, ענה האקזמפלר, אני לא חוגג חג שהוא אֶבל, נאכבה יענו,  אצל הערבים.

המממ...

רק במזל ובגלל שהיינו במצב רוח טוב מאוד הבחור לא הפך לקבב על האש.

עברו שנים, בת דודתי ובעלה דאז נפרדו ופנו כל אחד לדרכו (דרכו פנתה לקלפורניה ושם, אני בטוחה, האבל על קיומה של המדינה נוח יותר) והסצינה נשכחה ממני והיא עולה רק בימים שלפני יום העצמאות בכל שנה, והשנה על אחת כמה וכמה.

אני מאוד שמחה על מה שיש לנו.

על מה שהצלחנו להקים כאן.

מספיק להסתכל קצת מסביב, קרוב ורחוק ולהבין עד כמה העובדה שיש לנו מדינה כפי שהיא , אינה דבר מובן מאליו.

ואת זה , כדאי לזכור יום יום, גם בימים פחות טובים , גם כשמשהו/מישהו מעצבן ומטפס לנו על העצבים,

כי בשורה התחתונה, האלטרנטיבה יכלה להיות הרבה יותר גרועה.

זה לא שאין על מה לקטר ומה לתקן, יש ועוד איך אבל היום, ביום הולדת עגול למדינה, אני מעדיפה לראות במודע, את החלק המלא של מה שיש לנו כאן

ולאחל לעצמי ולכולם:

מזל טוב,

כי מגיע לנו.

מאוד.

יום עצמאות שמח חברים יקרים, עם חוטים שמחברים בין קרובים לרחוקים...