נהנית במידת מה  מהעייפות הזאת שנמצאת בי כמעט כל השבוע כולו.

משהו שקשה אולי להסבירו באופן הגיוני כי מצד אחד, ישנן שעות שכל חלק מגופי צועק ומבקש:

די.

ומצד שני,  העייפות הזאת משמחת אותי כי היא באה ממקום של עבודה, של עשייה, של להרגיש את הגוף

כמו שהוא, כל שריר ועצם לפעמים, כל תא ועצב.

וטוב שכך, אני מזכירה לעצמי, טוב שכך כי זה מראה ומוכיח שאת יכולה והאלטרנטיבה הרי פחות טובה,

בהרבה.

וכך אני מוצאת את עצמי מפנטזת מצד אחד על השעה הזאת בדיוק, ביום שישי, כשאוטוטו אני אחרי מקלחת וכל מה שאני עושה

זה לשים את הרגליים על ההדום ומקסימום להזיז את השלט או את העיתון/ספר, ומצד שני, אני נהנית , מזוכיסטית במקצת,

מהתחושה הזאת, של העייפות,

של החיים.

שבת שלום חברים יקרים, היכן שתהייו במנוחה או בעשיה...